כתבות מצולמות

חיפוש כותב
חיפוש כותב
חיפוש נושא
חיפוש נושא
חיפוש תאריך
חיפוש לפי תגיות

לא פסקה ישיבה | פרק ב'

המצב אצליכם כל כך רציני ה' ירחם עליכם ועל פליטת עמו הנמצאים בארצנו הקדושה" |ההגעה אל המזרח הרחוק תחת גזירת גירוש | השמועות האיומות על המתרחש בארץ הקודש | כשמבית המלון ביוקוהמה, בין תקווה לייאוש כתבה הרבנית "יש לבטוח בה' כי לא יעזבנו, ולא יסיר את השגחתו מאתכם יקירי" | הראיונות הכוזבים אצל הקונסול האמריקאני | הויזות המיוחלות שהפכו לחסרות משמעות | ייסוד ישיבת טעלז – יפן, והקמת 'אוצר הספרים' מחדש | שאלת יום השבת וקו התאריך לפני היציאה מגלות יפן לגלות סין | המשך מסע הצלתם הפלאי של מרן ראש הישיבה הגאון רבי ברוך סורוצקין זצ"ל רעייתו הרבנית ע"ה ועימם קיבוץ תלמידי טעלז מן הכורת לצד תקומת עולם התורה הטלזאי בתוך החשיכה | "עמדת להם בעת צרתם" | פרק שני בסדרה מלווה במסמכים נדירים

תקציר כתבה קודמת I פרק א' I מרן ראש הישיבה הגאון רבי ברוך סורוצקין זצ"ל נמלט עם חברים מישיבת בקמניץ המצויה בסכנה  אל הישיבה בטעלז דרך לודז', שם מתגוררת אחותו טעמא זיידנווארם. בן דודו מרן ראש הישיבה הגרא"י בלוך הי"ד מסדר עבורו את כל הניירת הדרושה לו כפליט ולאחר מכן מציע לו שידוך את בתו רחל. רבי ברוך מסתפק אם קודם כדאי לעזוב לארץ עקב רוחות המלחמה.

אביו מרן הגר"ז סורוצקין מגיע אחרי מסע נדודים מפרך לארץ הקודש, שולח מברק לטעלז שמצדד בשידוך.  מיד לאחר החתונה, מצטרפים הזוג הצעיר, אחיהם רבי אליעזר ובת דודתם חסיה לקבוצה מבני טעלז ומיר שמצליחים בעזרת קונסול יפן לקבל ויזת מעבר שתאפשר להם לחצות את הגבול הרוסי ולהימלט. לפני העלייה לרכבת הטרנס סיבירית, אומר הגרא"י לחתנו הטרי ולבתו כי גם בעת הנדודים חשוב שיקיימו חיי ישיבה ואכן הסדרים נשמרים בקפידה כאילו לא מדובר במסע הימלטות ניסי.  

'שקט מוזר מלודז מרן הגר"ב סורוצקין ואחיו עם גיסם הרב זוודנווארם ביום חתונתו

פתאום, היה נתק לזמן מה.

המכתב האחרון נשלח מן הדרך מליטא אל נמל ולדיווסטוק שבמזרח הרחוק הרוסי, לחוף הים היפני.

בבית משפחת סורוצקין בירושלים, המתח היה נוראי. מספר שבועות קודם לכן, ימים ספורים אחרי הגיעו של הגר"ז סורוצקין ורעייתו לארץ הקודש עם בניהם התאומים הצעירים, רעמו השמיים בתל אביב. 

העיר הופצצה מן האוויר על ידי טייסי חייל האוויר המלכותי האיטלקי. 

נשיאה הצורר של איטליה בניטו מוסוליני ימ"ש התייצב לצידם של הנאצים במלחמה נגד הבריטים שבין היתר שלטו אז בארץ ישראל. נמל יפו הותקף, והדלקות שפרצו בעקבות ההפצצות נראו למרחוק. בפינת הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור, נראה החורבן בזוועתו. קרוב למאה יהודים נטבחו במתקפה זו. דם יהודי נשפך כמים בכל מקום, גם על אדמת ארץ הקודש. המצב היה כה מחריד עד שהקדושים נקברו בקבר אחים ענק.      

יושבי הארץ חשו כאילו האויבים סוגרים עליהם מכל מקום. האיום על כיבוש ארץ ישראל בידי הנאצים היה ממשי. משטר וישי הצרפתי שתמך בנאצים ושלט בסוריה ובלבנון, אפשר לטייסי חיל האוויר הגרמני הנאצי, ה'לופטוואפה', ליהנות מבסיסיו בסוריה ובלבנון – להמריא ולנחות מהם, לתדלק ולתפעל את המטוסים היוצאים להתקפות באזור.  

לרגעים, אפילו טורקיה, השליטה הקודמת של ארץ ישראל, שיחסית למדינות אחרות נהגה באופן היותר הגון כלפי הפליטים היהודים , עוד מימי גירוש ספרד, הפכה להיות אפשרות נוחה ליהודים.

מספר ימים לאחר מכן, יצאו הטייסים הבריטים למסע נקמה בדמות הפצצת האיים רודוס ולרוס שהיו בשליטת איטליה, שמהם המריאו המטוסים שתקפו את תל אביב. 

אבל איש לא סמך על כוחות אלו או אחרים. הכל ידעו כי מהר סיני ועד הנה ירדה שנאה לעולם וכי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. 

קרוב לשנתיים לאחר מכן, נראה היה שהכל אבוד, הנאצים איימו לפלוש מצפון ומדרום וכבר עמדו לא רחוק משערי ארץ הקודש. בירושלים התמלאו בתי הכנסיות בעצרות תפילה שבהן הלב נזעק.

הגאון הגדול רבי משולם דוד סולוביצ'יק זצ"ל תיאר כיצד באותם הימים, בעיצומן של התפילות רוויות הבכי לבקשת רחמים כי יחוס הבורא על שארית הפליטה, עלה מרן הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל אל הבימה וזעק: "ריבונו של עולם, כתבת בתורתך "גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם"… ואם אלו הרשעים יגיעו לארץ ישראל, זה לא נקרא 'מאסתים'? זה לא נקרא 'געלתים'?"

לשמע קריאותיו המצמררות הללו, נשמעו מכל פינה זעקות בכי נוראות מלאות בתפילה ממעמקי הלב. ומי יודע מה פעלו תפילות זכות ואמיתיות אלו. בחלוף מספר חודשים, ראו הכל בחוש איך בניסי ניסים מגן הבורא יתברך על יושבי הארץ. בניגוד לפקודות מפורשות מרב המצרים, הגנרל המרושע מגרמניה נמלט מן המדבר. מן הדיוויזיות הענקיות שכבשו ורצחו במקומות ענקיים, לא נותר כמעט דבר. רק טנקים בודדים חסרי משמעות. 

אבל עתה, הם מקווים לפריסת שלום מבניהם אשר עם קבוצת תלמידי טעלז, שיצאה אל המזרח הרחוק. 

זמן מה קודם לכן, בתום דרך ארוכה ומתישה ברכבת הטרנס-סיבירית שעשתה את דרכה מקובנה ועד לולדיבוסטוק, תוך חציית כמה וכמה אזורי זמן, הגיעו בני הישיבה אל הנמל בו המתינה להם ספינה יפנית קטנטנה שלא יכולה הייתה להכיל את כולם כי אם בצפיפות רבה. ופתאום, אחרי ימים רבים של מתח ובריחה, הם  הביטו אל האדמה הקרבה וקיוו כי סוף סוף יוכלו לעצור מן הבריחה ולנוח מעט.

הייתה זו קוֹבֶּה, אחת מהגדולות שבערי הנמל היפנים. לפתע הם פגשו יהודים שקיבלו את פניהם בשמחה, מבקשים לדאוג להם ככל יכולתם, לארחם בביתם ולהכין להם מעט מזון כשר למהדרין בו התחלקו כולם בצמצום ודוחק. 

משם, כבר שב קשר המכתבים, אמנם באופן מגומגם, אך גם זה דבר הוא. ליתר ביטחון, היו שולחים מספר מכתבים במקביל, מקווים שלפחות אחד יגיע ליעדו. 

לקראת חודש ניסן, הגיעה רווחה לא צפוייה. הגאון רבי אברהם קלמנוביץ, נשיא ישיבת מיר ומנהיג ועד ההצלה בארצות הברית, מי שינק את תורתו בהיכלה של טעלז, הצליח לשלוח לקובה כמויות בלתי נתפסות של מצות ויין. הם הביטו בהם כלא מאמינים, בשיאה של מלחמה, שלח להם הבורא יתברך את מזונותיהם ברווח לא טבעי. 

כמי שיודעים כי עול התורה מונח על כתפיהם יותר מתמיד, וכי כח הניצחון של העם היהודי, רבים מול מעטים הוא בהיותם 'עוסקי תורתיך', הם הצליחו אף להקים בתי מדרש במקומות לא מקומות. בעיר זו, הממוקמת במקום שלא ברור היכן הוא מבחינת קו התאריך – כלומר המקום על פני כדור הארץ שמשני צדדיו זהו תאריך שונה – הם גם פגשו שאלה שלא חשבו שיתמודדו איתה אי פעם: מתי יוצא יום השבת? (ראה במסגרת בהרחבה)

אבל האדמה, רעדה תחת רגלם גם שם. הויזות שקיבלו מחסיד אומות העולם סוגיהרה, היו בסך הכל 'טריק' של ויזת מעבר כדי שיתאפשר להם לצאת מליטא. ההצהרה כזכור הייתה כי בני הישיבות יוצאים דרך יפן אל האי קוראסו שבשליטת הולנד, מקום שאליו לא תכננו באמת להגיע אלא היה תירוץ בלבד. כעת בידיהם ויזת מעבר שתוקפה הוא למשך מספר שבועות בלבד. היהודים המקומיים שהשתדלו רבות מול שלטונות יפן שביקשו לשלוח את היהודים ה"תיירים" מארצם, הצליחו שובו ושוב להאריך את תאריך הויזה בהבטחות שבקרוב ממש הם אכן ימשיכו בדרכם אל מחוץ למדינה. 

התקוות שהעלו בתחילה היה כי ארצות הברית של אמריקה תתגייס לעזרתם. אך לשווא.  

הקונסול האמריקני בקובה הטביע אותם בים של בירוקרטיה קשוחה, כשבין היתר הוא מתעקש על כך שהם יציגו "אפידייויטס", כלומר הצהרה של אי מי מארצות הברית שמבטיח לשלוטונות באופן רשמי כי ידאג לכלכלתם של הפליטים. 

"ביוקוהמה", כך חלפו השמועות, "יש קונסול אנושי יותר". בזה אחר זה יצאו בני הישיבה לנסיעה אל העיר הממוקמת סמוך לטוקיו הבירה. שם, הם גילו כי אכן, יש אולי יותר עם מי לדבר, אולם עליהם להתמודד עם גזירה נוספת: ממשלת ארצות הברית דוחה כל ניסיון לקבל אשרת הגירה למי שיש לו קרובים בארצות אויב כרוסיה או גרמניה, שכן הפליטים עלולים להחזיק בקשר עם אחיהם שבמדינות האויב הללו. המשמעות הייתה ברורה – לרובם של הבחורים אין אפשרות מעתה לקבל אשרה כזו. הפיתרון היה, הצהרות שווא ושכחה מוחלטת של בני משפחה. כעת, על רבי ברוך ורבי אליעזר הייתה משימה לדאוג שאיש לא ידע מקיומם של אחיהם הגדול רבי אלחנן ואחותם טעמא הנמצאים ברוסיה וליטא. 

כבר בהזדמנות הראשונה בבואם אל הקונסוליה ביוקוהמה, הם ישבו בלובי של מלון 'ניצ'יבע' הממוקם ממול ובני ישיבה הפכו ליושבי קבע בו בעת הגעתם לעיר. 

על הבלנקים הרשמיים של 'ניצי'בי הוטל' ביוקוהומה הם פרטו בעזרת עטי הדיו. הדפים הללו מודפסים היו לכתיבה ביפנית מלמעלה למטה (כעיקרון ביפנית קוראים משמאל לימין, אלא שבעיתונים, בספרים ובכתבים רשמיים נהוג לקרוא מלמעלה למטה) לפיכך השורות, היו מודפסות לאורך הדף במאונך. בשל כך, הם היו הופכים את הדף על צידו, כותבים על השורות במהירות וממלאים כל חלל פנוי בטקסט. 

באותו היום, הצליחו לקבל מברק מירושלים. משכך, רבי ברוך נטל את העט והחל לכתוב: 

 "אהובי ויקירי!

תהלה לקל, שקבלנו היום מברקה מכם. כבר דאגנו מאוד לשלומכם על שלא עניתם לנו על שאר המכתבים ששלחנו אליכם, וגם עכשיו עניתם רק על השניה ולא על הראשונה, ובפרט כשהמצב אצליכם כל כך רציני ה' ירחם עליכם ועל פליטת עמו הנמצאים בארצנו הקדושה. 

"אנו נמצאים עכשיו ביוקואמה אצל הקונסול האמריקאני בדבר הויזות שלנו, מקווים אנו לה' שנקבלם. באם יש לנו קרובים ברוסיא ובגרמניה אין נותנים הויזה, ולכן טוב מאוד הי'ה לנו שקיבלנו מכם מכתב ובפרט עם פירמה. הגאב"ד דלומז'א וה' משה מרדכי שקאפ שליט"א ומשפחתו (בנו של מרן הגר"ש שקופ אשר מילא את מקום אביו ברבנות הורודנה עד תחילת המלחמה, אז נמלט לווילנה, ומשם המשיך עם בני הישיבות עד שהמשיך לארצות הברית מ.פ.) נוסעים בשבוע זה לאמריקה. אך לעת עתה נוסעים מעט אנשים, וקהל הפליטים עדיין יושב לו ביפאן".

במכתב זה מגלה רבי ברוך כי הקשר עם טעלז עדיין קיים. היה זה חודשים ספורים לפני עלותם השמיימה של רבנן ותלמידהון שנותרו בליטא הי"ד. במכתב זה ניכרים המאמצים שעשו מיפן כדי לנסות לחלץ את חותנו הגדול הגרא"י בלוך. 

"מקבלים אנו תודה לקל מכתבים מהורינו בטעלז, משתדלים אנו בכל מאמצי כוחנו להצלתם והלוואי שהשם יהיה בעזרנו…. יכולים אנו לעשות אזרחות בעדו שליט"א אין לנו הכסף הנצרך לזה. הברקנו זאת להדודים שליט"א באמריקה וענו לנו שנבריק להרב סילווער ולא נבין פירוש תשובה זאת, עושים אנו עוד השתדלות בדבר זה, והלוואי שיעלה זאת בידינו… הלוואי שירחם ה' עלינו".

באופן זה התקבצו בירושלים שביבי מידע על בני המשפחה ברחבי העולם. 

את דבריו סיים הגר"ב במילים מלאות תקווה, כזו שנחרטה שם בלב לובי המלון היפני: "יתן השם שיקבץ את כל פזורי משפחתנו למקום אחד וישלח לנו במהרה את משיח צדקנו. 

בנכם ואחיכם המתגעגע מאוד מאוד לראותכם בכל לב ונפש,

ברוך"

בשולי הדף, ועל כל מסגרתו, נוספו כמה שורות שכתב ר' אליעזר מאוחר יותר, מהן ניכר שנפשו סוערת עליו בשל הייאוש הגדול. 

"אהובי ויקירי, שבנו עתה מהקונסול האמריקני אחרי ששהיתי שמה כמה שעות, ולכן מסתפק אני כעת רק במילים אחדים, כי נוסע אני חזרה "הביתה" לקאבע, ומשמה אריץ לכם מכתב מפורט על ידי דואר האווירוני.

חרדנו אנו מאוד לשלומכם מהמצב שבארץ, ומאוד שמחנו שקבלנו היום את מכתבכם… 

מקאבע אכתוב לכם הכל בפרוטרוט, יתן השם בקרוב לקבץ את פזורינו,  בנכם אוהבכם אליעזר"

ובשורה קטנטנה הם מספרים על הגעגוע והדאגה לאחיהם הבכור שנותר מאחור, שנפשם יוצאת אליו:

"אודות אלחנן שליט"א משתדלים אנו בכל מה שבאפשרותנו להרב סילווער לוועד ההצלה אודות הצלתו, אבל לדאבוני לא קיבלו עד עתה שום תשובה".    

לא פסקה ישיבה. הבלנק הרשמי שהודפס כבר ביפן טרם היציאה לסין.

הרבנית רחל ע"ה: אל תדאגי לי אימא יקרה, מי יודע מהו המצב השורר אצלכם? 

עם שליחת המכתב הראשון, ביקש מרן רבי ברוך לצרף מכתב ארוך אותו כתבה רעייתו הטרייה הרבנית רחל לחמיה וחמותה. אולם טעות אנוש, הותירה אותו ביפן. במכתב הבא הסבירה עד כמה אי הודאות והמהומה יכולה לגרום לזה. "אל תדאגי לי אמא יקרה", היא מרגיעה את חמותה, "ב"ה כי מרגישה אני את עצמי טוב ובסביבת ברוך היקר לא חסר לי כלום, אף-על-פי שמתגעגעת אני מאוד להורי היקרים, ומאוד הייתי רוצה כי כבר ניפגש כולנו בשלום".

ואז, כאילו הם אינם מצויים בסכנות משלהם, והיו כאלה לא מעטות ביפן, היא מציירת את המצב כטוב בהרבה מן המציאות ומשגרת דברי חיזוק לירושלים:

"מה נשמע אצלכם יקירי?

בעת האחרונה גדלו דאגותינו אודותכם. 

מי יודע מהו המצב השורר אצלכם?! אך יש לבטוח בה' כי לא יעזבנו, ולא יסיר את השגחתו מאתכם יקירי. שלחנו לכם שתי מברקות ולא קיבלנו תיכף תשובה, ועוד כפלו דאגותינו. אך זה ימים אחדים שקיבלנו מכם תשובה ואורו עינינו.

הסתדרנו פה יפה מאוד…. חסיה בת הדוד ר' אליהו מאיר ואני. שתינו שכרנו לנו בעלת שלושה חדרים אשר עולה לנו בזול. ביתנו עומד לא רחוק מהים, והאוויר פה צח ובריא, חסיה ואני למדנו פה לבשל ונעשינו לבעלות בית. מזמינים לעיתים קרובות אורחים לביתנו. 

בשבת אחת לשלוש סעודת היו אצלנו משפחת ר' שמואל דוד וואלקין (חתנו של רבי משה לנדינסקי ראש ישיבת ראדין, בנו של הגאון רבי אהרן וואלקין, גיסו של הגר"ז. הוא ורעייתו הצטרפו לתלמידי הישיבה שיצאו מווילנה, וכך היו היחידים מבין כל משפחתם ששרדו את השואה. מ.פ)

ובכלל מבלים אנו את הזמן די יפה. עכשיו הננו ליווינו יחד את לייזר ביוקוהמה, מחכים אנו לתשובה מהקונסול בנוגע לויזה ומקווים אנו כי תשובתו תהייה חיובית. 

אם כן, רואים אתם הורי יקירי כי אין מה לדאוג בעדינו" 

גם המכתב הזה נכתב על בלנק המלון, כשעל מקום קטנטן שנותר בדף, נתנו לאחד מבני הישיבה לשלוח קריאה להוריו כי ישלחו "ראיות" לכך שאין לו עוד בני משפחה במדינות אויב.  

"כבוד הרב הגאון המפורסם מוהר"ר ז. סורוצקין שליט"א", כתב הבחור בשם טוביה לזדון, "הנני מבקש מכבודו להוציא נא מיד למשפחתי בתל-אביב לזדון לרחוב בלפור 40… שישלחו לי מיד מכתב עם כתבים מכל אחי ואחיותי הדרים כבר שני שנים בארץ הקודש, כי הקונסול האמריקאי דורש ראיה שהורי נ"י (ר' יוסף ואמי מרת רחל) יכתבו לי. כי אינו מאמין לי וטוען שדרים באשכנז, ומש"ה אינו רוצה ליתן לי הוויזה. נא לשלוח לי גם מברק עם שמותיהם של …

בתורה רבה ובברכת התורה"

המכתבים הללו, כמו נותנים את האווירה של הימים הללו, ימים בהם נעו כולם בין תקווה לייאוש, נאבקים על חייהם בממון ובמשעולי הביורוקרטיה, שלעיתים נעשתה במזיד כנגדם.

בלחצו הרב, שיגר הגר"ז מכתב לאחיינו הגאון רבי אליהו מאיר בלוך, שיצא לארצות הברית בשליחות הישיבה עם גיסו הגאון רבי חיים מרדכי קטץ, צעד שהציל את חייהם. הוא תמה האם יתכן וילדיו נשכחו בתוך לחץ הבירוקרטיה.

"אמנם כן הבטחת וושינגטון לא נתגשמה כפי התקוות ששמו בה…" השיב הגרא"מ, אך הסביר עד כמה הם אכן עושים את מירב המאמצים, שלעת עתה עולים בתוהו. "בדבריו של דודנו שליט"א 'ולמה אין אתם משתדלים להשיג בעדם ויזות', חשד בנו במה שאין בנו. כי האפשר הדבר שבשעה שכל מרצנו נתון להשיג ויזות לתלמידי הישיבה הק' לא נשתדל בעד ברוך אליעזר ורחל? אלא מאי, העניינים מתנהלים בכבדות, וב"ה ברוך ורחל כבר קיבלו הוויזות הודות להעברות המצוינת שהשגנו עבורם. ולאליעזר וחסיא ניתנה ההבטחה שיקבלו באלו הימים.

אם לא ישתנו סדרי בראשית יש לקוות כי במהרה נתראה אתם. מצב רוחי כעת… אין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים שיחוס וירחם על כל יקירינו אשר שמה ויצילם מחרב ומשבי".

 

אחד הבניינים בתל אביב שנפגעו מההפצצות, באותם הימים

כל עמלינו להגר לארצות הברית כחלום יעוף  

ככל שחלפו הימים, דומה שגברו האכזבות. "כל עמלינו להגר לארצות הברית כחלום יעוף", כתבו באחד המכתבים הכאובים. התברר כי הם הצליחו סוף סוף לקבל אישור. הויזות כבר נכתבו ונחתמו, ואז, גזירה חדשה שעוסקת באותה הצהרה של אלו שיקבלו על עצמם לדאוג להם בארצות הברית, הפכה את הויזות שהיו בדרכם אליהם למסמך חסר ערך. יש להתחיל הכל מחדש על כל משמעות העניין. 

קרן אור אחת הייתה: הרבנית רחל, רעייתו של הגר"ב סורוצקין, קיבלה את הויזה שלה. הסיבה לכך הייתה מקום הלידה שלה. כל מבקש אשרה נכנס לרשימת המתנה של מכסות אמריקאיות שנתיות לבני מדינת מולדתם. "קוואטע" כונתה בפיהם מכסת האשרות. הולדתה של הרבנית בחרקוב שמה אותה ברשימה הרוסית שהגיעה מהר יותר, בעוד הם כילידי פולין, נרשמו תחת הקוועטות הפולניות ונאלצו להמתין יומיים נוספים עד שיקבלו את הויזה בפועל. היומיים הללו, הם שהפרידו בינם לבין החירות. החוק תוקן והויזות שלהם נזרקו לפח. "כל עמלינו עלו לתוהו, וצריך עתה להתחיל מחדש, לחדש הדרישות, ולאשרן על ידי וואשינגטאן", הם כתבו, "ומאחר שהקונסול יקבל תשובה מוואשינגטאן שהמה מצידם מסכימים ומרשים להמהגרים להיכנס בארצם, אזי עלינו להבחן עוד פעם אצל הקונסול המקומי, והוא מצדד לחיוב או לשלילי, אף שהקונסול היוקוהומי הבטיחנו שאך יקבל את האישור מוואשינגטון מצידו לא יעשה לנו כבר שום קשיים, ותיכף יתן לנו הויזות. למרות זאת לסדר ולאשר אך ורק הניירות מחדש בוואשינגטאן יארך כמה חודשים ובפרט אצלינו… כי צריך הוא לאשר בשבועה שכל הודעתינו אצל הקונסול המקומי מתאים אל האמת, ומפאת גזירת הקרובים ברוסיה ואשכנז כמעט אין שום הגדה אצל הקונסול מתאמת אל האמת". 

עתה, יש לדאוג גם שהעדויות תהיינה מתואמות בין כולם. אלו שנאמרו ביפן, אלו שייאמרו בארץ, ואולי גם אלו שייאמרו בארצות הברית אם תבחר הרבנית רחל לנסוע לשם לבדה ולא להמתין זמן רב עד שהם יצליחו לסדר בשנית את הויזות ומי יודע מה יעלה בגורל הויזה שלה. 

"אולי ישאלו לכם על ידי חקירה ודרישה בהקונסוליה האמריקאי שבירושלים אודותינו ואודות אחינו", הם כותבים להגר"ז, "עליך לומר כי ארבעה בנים יש לך. אודות אלחנן תכחיש וכן אודות טעמא תחי', כי בוודאי ידוע לכם כי אחד מהסיבות העיקריות באי נתינת הויזה האמריקאית היא אם נשארו קרובים ברוסיה או באשכנז, ולכן אמרנו פה האפליקציע אצל הקונסול ביוקוהומה שאבא ואמא ושני אחיי נמצאים בארץ. ואודות אלחנן העלמתי ואחות אין לנו כלל. לכן עליהם למעה"ש  לדעת מה לומר בעניין זה אם יקראו לכם אצל הקונסול לשאול אודותינו, כי כפי השמועות שנתפשטו בכאן אחרי החוק החדש בוושינגטון חוקרים ודורשים באמיתות האפליקציעס, ויתכן שישאלו לכם באמצעותו של הקונסול בירושלים". 

בנוסף הוא מציע, שאם כבר סיפרו מסיבה כלשהי על ילדיהם לקונסול שבירושלים, הרי שאת הסידורים האחרים יעשו אצל הקונסול בתל אביב. 

"צעד זה  לא קשה אצלינו", הסביר הגר"ב, "מכיון שהוא האמת אף שלא ספרנו כלל בדבר אלחנן שליט"א ובדבר טעמא תחי', אבל מי יימר שצריך להיות לי יותר מג' אחים? ואפשר עוד ישאלו אתכם הקונסול האמריקני אודות הכל כי מי יודע הפרוצדורה בוושינגטון אז עליכם לזכור צעד זה. אבל לרחל'ה תחי' קשה הצעד כי הרי ישאלו לה… אמרנו שהוא (אביה, רבי אברהם יצחק. מ.פ) בארץ ישראל אבל אפשר שתצטרכו לראיות ברורות ע"ז".

המצב אצליכם רציני השם ירחם עליכם''. אחד המכתבים ששלח מרן רבי ברוך מלובי המלון ביוקוהמה

 ישיבת טעלז – יפן  

היפנים הבינו כי אם לא יעשו משהו, בני הישיבה הללו יישארו במקומם, הודיעו להם על הגלייתם לסין, אל גטו שנאגחאי, האיזור שהוקם בעיר הסינית הנתונה בימים ההם לכיבוש יפני. 

וזאת יש לדעת, בתוך כל האנדרלמוסיה וניסיונות ההגירה, ראשם ורובם היה בלימוד התורה הקדושה והתמדה, כך הם, תלמידי ישיבת טעלז סניף יפן, וכך גם בני ישיבת מיר. כבר בקובה, ניצלו את הנגישות לבית דפוס בבעלות יהודי, והדפיסו לעצמם את הנדרש לאוצר הספרים, מה שיהפוך מאוחר יותר בשנחאי  לתעשייה מצמררת שלימה של יצירת כל הספרים הדרושים להם. הם הדפיסו מחדש בזה אחר זה את החומשים ואת הש"ס, את הקצות החושן, ואת השב שמעתתא, את השיטה מקובצת ואת שו"ת הרשב"א. גם מקומם של ספרי מוסר רבים לא נכחד, כך הודפסו ה'אור ישראל' ועמם גם ה'שיעורי דעת' שהחזיק באותם ימים את תלמידי טעלז שהתרפקו על צור מחצבתם, על שיחותיו של המהריי"ל בלוך. בתקופה ההיא הודפסו במזרח עוד ועוד ספרים במהדורת שנחאי שהדפסתם בלשון הקודש נעשתה בחכמה רבה על ידי טכניקות שונות ובלבד שקול התורה לא יחדל. 

עם ההתארגנות לנדודים מיפן לסין, כבר היו בידיהם מספר ספרים ואפילו בלנק רשמי של ישיבת טעלז הנודדת שהודפס עוד בקובה –  בלנק רשמי הנושא את השם "הרב ברוך בהגאון ר' זלמן שליט"א סאראטשקין  – קיבוץ התלמידים של הישיבה הגדולה והקדושה "עץ חיים" בטעלז, קאבע-שאנכיי". 

את המכתב האחרון מיפן עם הבשורה על המקום החדש, כתב רבי אליעזר בערב שבת פרשת ראה.

 "ניפון", הוא מציין בראשית הדף, כלומר יפן.  

"אהוביי ויקירי!

כבר עברו וחלפו כמה שבועות, שלא קיבלנו ממכם שום ידיעה אף על פי שנתקבלו באלו הימים פעמים פוסתה (=דואר) מא"י, חרדים אנו מאוד לשלומכם, מוזר לנו אי כתיבתכם, הלוא נתרגלנו לקבל את מכתביכם באופן סדרי ותכופי, בכל פוסתה הבאה מארץ ישראל, ומה נשתנה הפעם?

נחמתנו כי נתקבלו מכתבים מהר"מ שליט"א ומהגאב"ד דקרינק הנמצאים בא"י הנזכרים והמדברים אודותכם, ובוודאי נאבדו מכתבכם בדרך. כמוכן כמונו, שלפי הנראה זמן רב נאבדו מכתבינו הקדומים בדרך מפאת אי הסדר השורר כעת, ומכמה זמן מעבירים אנו לכן את מכתבינו באווירון ואחראים. 

איך שיהיה תיכף שתתקבלו מכתבנו נא לענותינו תיכף ומיד על ידי מכתב אוירוני כדי להרגיע את רוחינו הסוערת כפי עיניכם הרואות. עלינו כמעט לומר נואש לנסיעתנו לארה"ב… ימים יגידו".

הוא משתף אותם כי הגר"ב כבר הצליח לקבל ויזה קנדית, בעוד הוא מועמד לקבלת ויזה לפארגוואי. "באמת אין לי שום חשק ורצון לנוד ולטלטל כ"כ רחוק מישוב יהודי, כי בפארגוואי נמצאים וגרים כעת ערך 300 יהודים, וברצוני לנסוע לארה"ק להתחיל לאחד סוף כל סוף את הקרעים שנקרעו במשפחתנו. ורוצה אני בזה לשמוע את חוות דעתכם המכרעת אם להיימין או להשמאיל".

 ועתה מגיעה ההודעה:

"בימים הקרובים מוכרחים אנו לעזוב את ניפון ולנסוע לשאנכיי. בכלל שאנכיי עתה העיר היחידית במזרח שממנה יכולים עוד לצאת למרחבי תבל, כי מפאת המצב החדש שנתהווה במזרח אין מפליגות אניות ניפוניות לא אל המזרח הקרוב ולא אל ארה"ב, רק משנאכיי בתור "פריישטאט"  (=עיר חופשית. מ.פ.) מפליגות אניות מעת לעת לארבע פינות התבל".

"עליכם להעביר לנו תשובתכם על כתובת הרב אשכנזי האב"ד דשמה – מוצאו מחסלאוויץ, והוא קרובינו, שאר בשרו של הרב ענקין מניוארק, ומכיר וזוכר הוא היטב את אדמו"ר זקיננו ר' בן-ציון זצוק"ל, ויותר משלושים שנה הוא מכהן בתור אב"ד בשאנכיי".

הוא מספר על הרב מאיר אשכנזי תלמיד ישיבת תומכי תמימים לובאווטיש. הרב אשכנזי,  כיהן ברבנות במספר ערים, ובהיותו בדרך לארה"ב, עת עבר בשנחאי, נתבקש על ידי היהודים המקומיים להישאר איתם, וכך עשה כשני עשורים עד שעלה לארץ. 

בשולי מכתבו הוא מציין ידיעה מלחיצה כי הקשר עם אחותם מרת טעמא זיידנווארם המתגוררת בלודז', נותק. גם רעייתו של רבי אלחנן, שנותרה בוילנא אחר שנעצר בידי הרוסים ונלקח לסיביר, הצליחה לשלוח להם מכתב בו היא מספרת כי רבי אלחנן שולח מכתבים מסיביר ומצבו טוב. אלא שהיא מבקשת מהם לא לכתוב לו דבר בשל הסכנה. גם היא, תוהה מה עלה בגורלה של טעמא שאינה שולחת מכתבים גם לא לוילנא. בימים ההם, הם עדיין לא הבינו את גודל הזוועה המתרחשת ועל כך שאי קבלת המכתבים מלודז' מבשרים אולי על הנורא מכל.  

"אצלנו אין כמעט שום חדשות", מסיים רבי אליעזר את מכתבו, "יושב אני לומד, ברוך עסוק בארגון ובלימוד עם התלמידים הטעלזאים שנמצאים בכאן"…

אכן, המשכיות הלימוד והנהגת הישיבה, גם בעת סער וסופה אינו חדשות כלל. הן זהו כל מהותם של בני הישיבה. בעוד בעולם מנסים כל צוררי ישראל 'להשכיחם תורתיך', הם ימשיכו יומם ולילה, לא עוצרים לרגע עם הישיבה שכמו טבועה בתוכם, נודדת עמם לכל מקום. היכן שהם נמצאים, נמצאת הישיבה הקדושה. 

וכי עבורם יש הבדל האם זוהי ליטא או יפן, רכבת או סין?

שטייגן הוא שטייגן, ואם בדיוק חסר רמב"ם, הן ניתן להדפיסו. 

"ואין לנו שיור, רק התורה הזאת".  

– – – 

בפרק הבא: בית מדרש, חתונה וגלויות שבר.  

[תודת מערכת והודעתם נתונה למערכת 'בין הדעה לדיבור' ולכבוד הרב מיכאל סורוצקין שליט"א על השימוש במכתבים ותולדותיהם]. 

מרן הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל עם בני משפחתו, ראשון מימין בנו מרן רבי ברוך זצ"ל

פעמיים שבת: "הרבה סבלנו מזה ורבים צמו ביום הכיפורים צום של שני ימים" (מסגרת)

מיקומה של העיר קובה כמאה מעלות לארץ ישראל, הביא עמו לספק גדול ופולמוס נרחב על זמני היום בהלכה, מה שבא לידי ביטוי בעיקר כלפי שבת. יש פוסקים שאמרו כי קו התאריך היהודי נמצא כ 90 מעלות מירושלים, מה שאומר שהשבת בקובה נכנסת כשבארץ ישראל כבר יום ראשון, ויש שאמרו שקו התאריך היהודי הוא 180 מעלות מארץ ישראל, מה שאומר שהשבת בקובה היא בדיוק ביום בו שבת גם בארץ ישראל. 

המחלוקת על זמני השבת במקומות אלו נתונה כבר למחלוקת ראשונים קדומה. בשל כך, עוד לפני יציאתם מווילנא, היו תלמידים ששאלו את מרן הגרי"ז סולובייצ'יק, כיצד לנהוג. הרב מבריסק אמר שהגרי"א ספקטור לא פסק בנושא בנושא בטענה שאינו מכריע בין הראשונים ואמר כי גם הוא אינו רוצה להכריע. בשל כך הציע כי הדיין דבריסק הגאון רבי שמחה זליג ריגר יפסוק. הגרש"ז כתב מספר תשובות שעיקרן הן כי היות ונתקבל שם השבת ביום השביעי, הרי יש לסמוך על כך, אולם למעשה השבת יוצאת שם ביום ראשון ולכן בימי ראשון יש להישמר מעשיית איסורים דאורייתא ולומר 'גוט שאבעס' שיהווה כקידוש לדעת רבי עקיבא איגר. 

מרן הגר"י לוינשטיין, ה'אור יחזקאל', משגיח ישיבת מיר, התבטא כי מצב זה הוא בבחינת "אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות".

"בשבת זו נתהוותה אצלינו מהפכה רוחנית", תיאר רבי אליעזר באחד ממכתביו, את הנהגתם בעניין זה, "עד עתה הקדשנו את השבת כמו בכל תפוצות אייראפע ביום השבת. ולפני שבת העבר נתקבל מברקה מהחזון איש בני ברק כי עלינו לקדש את השבת כמו בארצות הברית. למחר, זאת אומרת יום א'. והיות שעד עתה הקדשנו את השבת בכל תפוצות אייראפא מחמירים אנו לקדש את 'שתי' השבתות". 

על אותה שבת מספרים, כי ביום ה"שבת", שלפי החזון איש הפך ליום שישי, נכנס הגר"י לווינשטיין לבית המדרש והחל בתפילת מעריב של יום חול.

לקראת יום כיפור, החליטו הכל כי ישאלו לדעת גדולי ישראל שבארץ הקודש כדי להכריע למעשה כיצד לנהוג. לפיכך הם שיגרו שאלות לגדולי ישראל שבארץ.

במברק בהול שמוען למרן הרב מבריסק, מרן הגרא"י פינקל, מרן הגרא"ז מלצר, כ"ק האדמו"ר מגור, הגרח"י מישקובסקי והגרי"א הרצוג הם כתבו: "350 יהודים מתחננים, הצילו, ענו מיד, באיזה יום לצום יום הכיפורים? אגודת רבנים ובעלי בתים מקובה".

מרן הגרי"ז השיב לגרא"י פינקל שביקש כי יפסוק לתלמידיו, כי גם הפעם הוא אינו חפץ להכריע. 

אחר אספת רבנים גדולה שהתקיימה בירושלים, שלח הרב הרצוג איגרת: "בתשובה למברק שלכם אסיפת הרבנים החליטה, שתענית יום הכיפורים הוא ביום רביעי לפי חשבון הנהוג ביפן. אני מצידי מוסיף, אין לצום גם ביום חמישי מפני סכנה, אבל יש להתנהג ביום חמישי לפי המבואר בשו"ע או"ח (סי' תרי"ח סעיף ז-ח)." (אכילה פחות פחות משיעור וכו' מ.פ.)

מרן החזון איש ששמע את הפסק, סבר כי זו פשרה שעלולה לגרום שיפסידו פעמיים גם את מצוות האכילה בערב הצום וגם את הצום עצמו כפי שצריך. לפיכך שלח אף הוא מברק ליפן בו כתב בקצרה: "אחים יקרים, אכלו ביום הרביעי וצומו תענית יום כיפור ביום החמישי, ואל תחושו לשום דבר". 

(מקובל כי מרן הגרי"ז הסכים עמו אולם לא חתם מחששו שמא יהיו כאלה שיחמירו ויצומו יומיים ויכניסו עצמם לספק פיקוח נפש)

בפועל היו אכן בחורים שצמו במשך יומיים כדי לנסות לצאת ידי חובת כל הדעות. 

לימים, בהיותם בשנחאי, כשינסה הגר"ז לסדר לבנו נסיעה לאוסטרליה, הוא יכתוב כי אין לו רצון לנסוע לשם מפני שאלת השבת. "ברוב העיירות שמה, שכול כרובן נמצאות אצל חופי הים, עוד לא נתברר עד היום באיזו יום שבת הוא", תיאר כשהוא מציין כי העניין שיסודו עוד ב"פלוגתא קמאי מסובכת בדין זה", הלוא היא מחלוקת הראשונים על קו התאריך, היה נידון משמעותי כבר בתקופה הראשונה בקובה שביפן. "הרבה סבלנו מזה בהיותנו בניפון ורבים צמו ביום הכיפורים צום של שני ימים", הוסיף.

המעבר לשנחאי, הסיר מעליהם את עול הספק.  

"ורבים צמו ביום הכיפורים בשני הימים" אחד המכתבים של רבי ברוך העוסקיםבשאלת השבת בקובה.
שמונה עשרה שעות. הקונטרס שחיבר מרן החזו"א בענין קו התאריך

כתבות נוספות

ספר הזכרונות לתלמידי המכינה דטעלז
ספר הזכרונות לתלמידי המכינה דטעלז
ספר הזכרונות לתלמידי המכינה דטעלז
למען ידעו דורותיכם
למען ידעו דורותיכם
למען ידעו דורותיכם
התנאה לפניו במצוות
התנאה לפניו במצוות
התנאה לפניו במצוות
השביעין חביבים
השביעין חביבים
השביעין חביבים

הזן כתובת מייל ואנחנו נשלח לך
עידכונים על תכנים חדשים שעולים
לאתר