ועל הניסים
א. ברמב"ם הל' תפילה פ"ב ה"י ז"ל 'בראשי חודשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים ואומר או"א יעלה ויבוא' ושם בהי"ג כתב הר"מ 'בחנוכה ופורים מוסיפין בהודי' על הניסים'.
ועי' בהלכות ברכות פ"ב ה"ה לגבי ברכת המזון כתב 'בשבתות וימים טובים מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע כיצד מתחיל וכו' ואומר באמצע בשבת או"א רצה וכו' ובימים טובים אומר או"א יעלה ויבוא' ובה"ו כתב 'בחנוכה ופורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הניסים'. ודקדק הר"מ הן לגבי ההזכרות בתפילה והן לגבי ההזכרות בברכהמ"ז שביעלה ויבוא וברצה כתב עליהם לשון 'אומר' ולגבי על הניסים כתב 'מוסיף'.
והנראה מבואר בזה דחלוק ביסודו תקנת הזכרת על הניסים מתקנת הזכרות דיעלה ויבוא ורצה, שבהם נתקן לומר בתפילה ובברכהמ"ז יעו"י ורצה ורק שמקום האמירה הוא על סדר ברכת רצה ועל סדר ברכת נחמה דרחם וובנה ירושלים, אבל תקנת על הניסים הוא תקנה שנתקנה באופן של הוספה, שכל העל הניסים הוא הוספה על הודאת מודים והודאה דועל הכל, וביסודו אינו הזכרה בפני עצמו אלא כל אמירתו הוא הוספה על הודאת מודים. ועי'.
ובזה יבואר מה דקיי"ל שברצה וביעלה ויבוא אם שכח לאומרם ועומד אחר שסיים ותחזינה קודם שהתחיל מודים אומרו שם, אבל לגבי על הניסים אם שכח וסיים הטוב שמך ולא התחיל שים שלום לא משמע שאומרו שם, ולהמבואר אתי שפיר כיון שרצה והחליצינו הוא הזכרה שמקומה הוא בברכה זו וכל שלא התחיל ברכה אחריתי עדין חשיב שזה מקומה ויכול לומר, אבל על הניסים כל תקנתה אינה הזכרה בעלמא אלא תוספת לברכת ההודאה וכל שחתם את סיום ברכת ההודאה שוב אין יכול לאומרו. ועי'.
ועל המלחמות
הבית הלוי בפרשת בשלח ביאר ענין מה שאמרו במדרש שבאז חטא משה ובאז אמר שירה ובי' שהכוונה בזה הוא שאחר שנעשו ניסים לישראל הרי שהשירה היא גם על השיעבוד גופא שעי"ז נעשו ישראל כלי לפרסום שמו בעולם ולגילוי שמו בעולם וא"כ ההודאה היא גופא גם על השיעבוד ולא רק על ההצלה. ופי' לפי"ז ל' הפסוק בתהילים אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, ופי' שעניתני הוא מל' העינוי, שכיון שהיה לישועה הרי אנו מודים גם על העינוי גופא שעל ידו נתקדש ש"ש בעולם. ועי' מש"כ בזה בפ' בשלח.
ונראה לפרש לפי"ז ל' ההודאה בעל הניסים שמודים 'על המלחמות' וכבר תמהו מה השבח בזה, אולם להאמור י"ל כי באמת כיון שנתקדש שם שמים בעולם הרי שאנו מודים גם על המלחמה גופא שעל ידה נתגלגל ונתפרסם שמו בעולם, ואין ההודאה רק על הישועה אלא גם על המלחמה גופא.
ולפי"ז עולה באמת כי ההודאה בחנוכה אינה רק על ההצלה והניצחון אלא על פרסום וקידוש שמו, ומה שאומרים 'ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה' המכוון בזה הוא להודות גם על התשועה אבל קודם לזה על עצם קידוש שמו בעולם, והוא מעיקר ההודאה שלנו, שזכינו במלחמה שעל ידינו נתגלגל קידוש שמו בעולם, וע"כ מודים 'על המלחמות'. ועי'.
כתבו על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל
הבאנו כבר מה שאמרו במדרש "וחושך זה גלות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל" ובאמת הדברים צ"ב מה היה ענין היוונים בגזירה זו, ועוד מה טעם היה הגזירה דווקא באופן של 'כתבו' שאתם דווקא תכתבו דלכאורה הענין הוא לא בכתיבה עצמה, וגם מה הטעם שגזרו עליהם שיהיה זה דווקא בקרן השור.
והרמב"ם באגרת תימן הביא גזירה זו ז"ל "ושיכתוב כל אחד מישראל בלבושו שאין להם חלק בה' אלוקי ישראל, ושיחקוק בקרן שורו כעניין הזה, ואחר כך שיחרוש בו" ע"כ. והוסיף הר"מ שאחר כתיבת על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל היה צריך לחרוש בו, וצ"ב.
והנה ברור הוא שמלחמת היוונים בישראל היה מלחמה במהותו של עם ישראל, וחז"ל לא ציינו כאן את הגזירות שגזרו אלא זו שכתבו על קרן השור, ובשביל להבין יסוד מלחמתם יש לנו להבין מה הוא מהות ישראל על העמים.
ובנוסח ברכת אהבה רבה תיקנו אנשי כנה"ג לומר 'ובנו בחרת מכל עם ולשון' וזהו בחירת ישראל על העמים, 'וקרבתנו לשמך הגדול סלה באמת' וטעם כל זה הוא 'להודות לך ולייחדך באהבה' ומבואר שכל מה שישראל נבחרו מכל עם ולשון הוא להודות לקב"ה ולייחדו, ובזה נבחרו ישראל.
והאופן שבו ישראל עושים זאת ומקדשים את שם ה' בעולם הוא כמו שאומרים בקדושה 'נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום' והיינו שישראל מקדשים את שם ה' באותו אופן ממש בו מלאכי מרום מקדשים את שם ה', וכמו שכל בריאת מלאכי מעלה הוא לקדש את שם ה' הוא הדין לישראל, ובנוסח קדושת כתר 'כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה' וזהו המטרה לה התייחד עם ישראל מכל עם ולשון 'להודות לך ולייחדך באהבה'.
ונראה שעל זה נלחמו היוונים, במעלת ישראל על העמים והלשונות ולא על עצם קיום המצוות ולימוד התורה, אלא על מהות ייחוד עם ישראל יותר משאר העמים. וזה היה טעם גזירתם שיכריזו ישראל שאינם מפרסמי שם הקב"ה בעולמו, ואין להם חלק באלוקי ישראל יותר משאר אומות ולשונות.
ועשו זאת באופן זה של כתיבה על קרן השור, שישראל יכריזו, וישראל יכתבו זאת, כי ישראל יודו שאין להם חלק באלוקי ישראל יותר, ולא היה זה רק כפירה בעלמא וחילול ה' שזה לא היה הענין בכתיבה שלהם דווקא.
ולכן גזרו על קרן השור שהוא המקום הנראה ביותר בשור, כי זהו הפרסום הכי גדול ששייך אצלם, וזהו שכתב הרמב"ם באגרת תימן כי מכלל הגזירה לא היה ענין בכתיבה בעלמא אלא עיקר הדבר היה בחרישה ובפרסום, כי עיקר הענין היה שיפרסמו הם להיפך מפרסום השי"ת שזהו תכליתם אלא שיפרסמו הם כי אין הם מפרסמי השי"ת בעולם. ועל זה ניטשה המלחמה.
(כתבי תלמידים, ע"ד הכותב בלבד)
