ה'ללמד' של רבי ברוך מרדכי זצ"ל
כידוע, ראש הישיבה זצ"ל העמיד והרביץ תורה וחכמה לכל הדור כולו, אנו מבקשים מהגרי"מ שליט"א לשמוע על החשיבות הגדולה שראה בכך ראש הישיבה זצ"ל, שמסר נפשו על הרבצת-תורה.
אנו רואים בחומש בראשית כיצד מציינת התורה את מעלתו של אברהם אבינו במעלה זו "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו אחריו". מה היא אותה מעלה ובמה היא מתייחדת מכל מעלותיו של אברהם אבינו, שדווקא אותה מציינת התורה?
אנחנו מתפללים כל יום בתפילת 'אהבה רבה' ומבקשים מבורא עולם, ותן בליבנו להבין ולהשכיל… 'ללמוד וללמד', כפשוטו מבין העולם כי ה'ללמד' הוא ההיכי תימצי הטוב ביותר להגיע ל'ללמוד' של האדם, שהוא יסוד החיוב של האדם, הללמוד. וה'ללמוד' המושלם הוא בעת שהוא 'מלמד'. ואם כן הללמד הוא בכדי שהמלמד ילמד בעצמו באופן המושלם.
ראש הישיבה רבי ברוך מרדכי זצ"ל לימד אותנו, כי ה'ללמד' לאחר, הוא אינו חלק מה'ללמוד' שלי. הללמד הוא לשם ללמד, ורק לשם ללמד והוא עניין בפני עצמו. הללמד הוא בלי להכניס את עצמך שם, בלי להכניס את הללמוד שלך בזה. וזה היה ה'ללמד' הגדול של הראש ישיבה זצ"ל שהשקיע כה רבות בזה.
וכמדומה שזה מה שמציינת לנו התורה את מעלתו של אברהם אבינו, כי מהות חייו לא היה אלא 'למען אשר יצוה', לא היה מלמד אברהם אבינו את כל העולם כולו את אמונת ה' לשם מילוי חובתו בשלימות בעולם, אלא כל חייו היה למען אשר יצוה.
ראש הישיבה זכה להעמיד תלמידים רבים כידוע, במה הייתה יחודיותו בהעמדת תלמידים?
הראש ישיבה זצ"ל כל חייו היה בלתת לשני, כל חייו ממש.
אבל לא רק בלתת לשני, לא רק להעלות את השני, אלא הוא עסק במשך חייו ליצור אנשים מחדש! וליצור, אני מתכוון מלשון צורה, לתת בהם צורה. ובאמת מי שהכיר אותו ידע שזו הייתה שאיפתו ומשוש חייו.
אנחנו מכירים הרבה אנשים שמלמדים תורה למי שרוצה ללמוד תורה, הראש ישיבה זצ"ל היה מייצר אהבת תורה במקום שלא שייך תורה, הראש ישיבה זצ"ל יצר תורה במקומות שלא היה הוה אמינא של תורה, והוא יצר בידיו אנשים, פשוטו כמשמעו.
אני יכול לספר מעשה בענין, בזמנו ראש הישיבה זצ"ל עשה את "מחנה בני תורה" ברוסיה לאחר נפילת ברית המועצות, המחנה היה ב'יורמלא'. במהלך המחנה הם נסעו בסירה בשיט על הנהר, היה שם בחור עם קוקו וגיטרה, שממש היה רחוק מאוד, לא עניין אותו כלום, לא הביע שום התעניינות ושום קשר למחנה. במהלך ההפלגה אותו בחור עלה על גג הספינה וניגן לעצמו בגיטרה.
לפתע, ראש הישיבה זצ"ל ניגש אליו, ואמר לו יש לי איזה שאלה שטורדת את מחשבתי, אולי אתה מוכן לעזור לי. הוא לא סירב, וראש הישיבה שואל אותו, מדוע אם אדם עשה קידוש על כוס שיש בו רוב כוס יין לא יצא ידי חובת קידוש, אבל אם הוא עשה קידוש על כוס מלא ושתה רוב הכוס יצא ידי חובת קידוש, מאי שנא? הלא פלא הוא.
ואותו בחור ניסה בכה ובכה, והראש ישיבה מתווכח איתו במשך שעה ארוכה, דנים ומתנצחים.
אני מכיר את אותו בחור רחוק, ומפני כבודו אני לא רוצה להגיד את שמו, אבל מאותה השיחה שנכנסה בליבו, הוא עזב הכל וכיום הוא אברך בן תורה בן עלייה שלא פסיק פומיה מגירסא ממש…
זה נקרא לייצר אנשים!
כל מה שתרמת ושתתרום לא שווה לשטיקעל תורה של הבחור הזה!
הגרי"מ שליט"א ממשיך: אני זוכר, פעם שהיה לו זיהום, והלכתי איתו למנהל מחלקת עור באחד מבתי החולים הגדולים כאן בארץ. אנו מגיעים, ומנהל המחלקה, יהודי דתי, כיפה קטנה לראשו, נעמד מלוא קומתו.
והוא אומר, כבוד הרב אולי לא זוכר אותי, אבל הכיפה שלראשי היא בגללך.
מדוע?
וכך מספר לנו אותו יהודי, בחור הייתי במדרשיית נועם בפרדס חנה, ובאותה העת נפטר הגאון מטשעיבין, וראש הישיבה הגיע למדרשייה להספיד אותו.
מהדרשה שלך, הוא אומר לראש הישיבה, עזבתי את המדרשייה והלכתי ללמוד בישיבה, אך לא החזקתי שם מעמד בלימוד בישיבה והתחלתי ללמוד רפואה, אבל עד היום הזה, אני מוסר שיעור גמרא דף היומי בכל יום, והולך עם כיפה תמיד, בגללך.
אוסיף ואספר לך סיפור, היה פעם בחור בישיבה שהגיע מישיבה תיכונית והוא למד בישיבה, אך עדין הוא לא היה מה שנקרא 'שרוף' לגמרי, זמן מה אחר חתונתו הוא פגש בחתונה של בחור אחר מהישיבה את ראש הישיבה, וראש הישיבה זצ"ל קורא לו ומתעניין בשלומו, ראש הישיבה שואל אותו מה הוא לומד, והוא משיב מסכתא פלונית, ראש הישיבה שואל אותו, נו, יש לך מה להגיד לי? והוא משיב כן. ומתחיל להגיד איזה שטיקעל תורה, היה לו חבורה מוכנה בענין.
אחרי כמה דקות, ניגש לראש הישיבה אחד המקורבים, והוא אומר לו גביר פלוני, שהיה גביר גדול מאוד, ממתין כאן לדבר עם ראש הישיבה, ראש הישיבה עושה בידו תנועת ביטול ולא מתייחס, ממשיך לשמוע אותו כאילו לא שמע מאומה. עוברות חמש דקות ושוב ניגש אותו אחד, וראש הישיבה שוב מבטל את ידו בתנועת ביטול וממשיך לשמוע את החבורה. עוברות חמש דקות נוספים והוא ניגש שוב, ואומר שאותו גביר אומר שכבר צריך ללכת, ואולי בהזדמנות אחרת יפגוש את ראש הישיבה, וידוע כמה הייתה הישיבה שלו זקוקה לתרומות. אמר ראש הישיבה זצ"ל, תמסור לו שאמרתי, שכל מה שהוא תרם לישיבות וכל מה שהוא יתרום לא שווה לשטיקעל תורה הזה שאני שומע עכשיו!
אומר אותו אחד, אני כבר סרבתי להמשיך לדבר, ואמרתי לראש הישיבה שזה צורך הישיבה ואני יוכל לדבר איתו אחר כך, אך המשפט הזה שנאמר באמת ובתמים, לא כמליצה, נכנס בי לתוך הלב כמו חץ, חדר בי. והיום אותו אחד הוא תלמיד חכם חשוב, ראיתי אותו לא מזמן בוחן אברכים על כל חושן משפט!
זה נקרא לשנות חיים של אחרים!
עשה חייטים למושלים
וכיצד הוא שינה?
מלבד מה שהוא נתן את כולו על זה, הרי שאחת הדרכים המופלאות שבהן הוא שינה אחרים ונתן בהם צורה חדשה ממש, היה בזה שהוא לימד אנשים להאמין בכוחות שלהם ולגלות את הכוחות שלהם. הוא היה משכנע אנשים כמה כוחות גדולים יש להם, וזה תלוי רק ברצון שלהם. ואם הם רק ירצו הם יכולים להתרומם ולהתעלות ולהיות גדולי הדור ממש.
מובא בחז"ל מעשה ביוסטא החייט של ציפורי, שלימים הוא עבר לגור בעיר המלכות, ומצא חן בעיני המלך, והמלך שאל אותו מה הוא רוצה להיות, אז הוא אמר שרוצה להיות המושל בציפורי. והמלך קיבל את בקשתו והוא חזר להיות מושל ציפורי. והחל ויכוח בין תושבי העיר האם המושל החדש הוא יוסטא החייט או לא, סיכמו התושבים בינם לבין עצמם, שכאשר ילך המושל ברחוב השוק אם יסתובב לראות את סמטת החייטים שמע מינה שהוא הוא יוסטא. לימים כשעבר שם המושל החדש אכן הסתובב לראות את סמטת החייטים, ואמרו כולם הוא הוא. השיבם יוסטא עד שאתם תמהים אני תמה על עצמי.
הסביר ראש הישיבה זצ"ל, מה הוא ענה להם? מה תשובה היא זו?
אמר ראש הישיבה זצ"ל, הוא השיב להם, עד שאתם תמהים על החייט שנעשה מושל, אני תמה על המושל שהיה כל כך הרבה שנים חייט… המושל שבזבז שנים מחייו על חייטות.
וכך היה רבינו ראש הישיבה זצ"ל בחייו, מייצר מחייטים מושלים. מגלה לחייטים כי מושלים המה.
לכאוב מקושיא
ראש הישיבה זצ"ל היה 'ראש המדברים', ידוע עד כמה ערבו שיעוריו ובכל העולם כולו שמעו בצמא את דבריו, במה ניתן להגדיר את הייחודיות בה היה מוסר את השיעורים?
בשיעורים שהיה מוסר, היה ראש הישיבה זצ"ל מחולל שינוי. מגידי שיעורים רבים יש, מגידים רבים יש, אבל ראש הישיבה זצ"ל היה חד בדרא, ואת המעלה שלו אפשר להגדיר שהוא היה אומן בלהחיות את השיעורים. הוא לא מסר שיעור כללי, הוא החייה שיעור כללי.
הוא היה יוצר בלב שומעיו, את הכאב בשאלה, את הכאב בקושיא, ואת העונג בתירוץ. את הגישמעק בסברא. והוא היה בזה חד בדרא ממש. הוא לימד את הדור כולו איך כואבים מהקושיא, ואיך מתענגים מהתירוץ.
אני מכיר אנשים רבים, ששנים שנים, אחרי שהם שמעו ממנו שיעור הם זכרו את השיעור. והסיבה היא, כי מה שהשכל קולט דוהה עם הזמן, אבל מה שהעין רואה, מה שמרגישים בחוש זוכרים. והוא ידע להעביר שיעור ולהגדיר סברא בחוש, כמו שהיה אומר, ואני נותן דוגמא אחת מיני אלף, "העדים הם האוזניים של בית דין". כך הוא החיה במוחש את התורה לכל שומעיו – כמו תמונה ממש.
ראש הישיבה זצ"ל היה חד בדרא בלהחיות רמב"ם, בלהחיות קושיא, בלתת גישמעק בסברא, הוא היה בזה יחיד בדור!
שעשוע חיים
מה באמת היה סוד קסמו של ראש הישיבה זצ"ל שהצליח להשפיע על רבים וטובים במשך שנות מחנה בני תורה, במחנה בן מספר ימים, להיכנס לעולמה של תורה כפשוטו?
אקדים ואומר, כבר הרבה דיברו על ההתמדה של ראש הישיבה זצ"ל, אבל אני חושב שהוא לא היה מתמיד, הוא היה פשוט אוהב בכל ליבו את לימוד התורה. זה היה משוש חייו ממש.
לימוד התורה אצלו לא היה מתוך שבירת הרצונות, אלא שעשוע! ולכן כל עולמו היה תורה ותורה ותורה.
ואני סבור כי המעלה של מחנה בני תורה שהצליח להכניס לעולמה של תורה כל כך הרבה, היתה כי הם ראו במחנה את שמחת התורה, הם ראו את משוש התורה. זה מה שראש הישיבה זצ"ל הראה במחנה, ולזה הם נשאבו.
כך הוא הרגיש באמת. כי התורה הייתה אהבתו ומשוש חייו ממש. היא הייתה שעשועיו.
אני חושב שראו עליו את קיום דברי המסילת ישרים בפי"ט "והנה ענין האהבה שיהיה האדם חושק ומתאוה ממש אל קרבתו יתברך, ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר דבר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודיבור בתהילותיו והעסק בדברי תורתו ואלוהותו יתברך שעשוע ועונג ממש, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ולעונג".
אני זוכר, שבאחת הטיסות, הוא טס כמדומני ללוס אנג'לס, הוא ישב ולמד בטיסה שעות רבות, ואחרי שתיים עשרה שעות לימוד וכתיבת חידושי תורה, הוא נפל ונרדם. אחר כך שאל אותו אחד שישב לידו, כבוד הרב, מדוע בתחילת הטיסה הרב לא הלך לישון, ואחר כך היה יכול ללמוד בערנות. אז הראש ישיבה זצ"ל אמר לו, אצלינו לא הולכים לישון, אלא לומדים עד שנופלים לישון…
הוא היה יורד מהטיסות עם חבורה מוכנה, וכשהיה מגיע הביתה הוא היה שולח אותה להדפסה! בכזה יישוב הדעת ובריכוז הוא היה לומד אפילו בטיסה.
זו הסיבה שהוא הצליח להחיות את התורה אצל האחרים, כי הוא אהב את התורה באמת.
בלי מוסר אדם נשאר קטן
ראש הישיבה זצ"ל היה מרבה מאוד לעורר על חובת לימוד המוסר ועבודת המידות, מה תוכלו לספר, איך הייתה הרגשת העבודה הזו במחיצתו?
זו אמת. ראש הישיבה זצ"ל כל חייו היה חוזר על כך, וזה היה מרכזי מאוד אצלו, שבלי מוסר אי אפשר לגדול. הוא אחז שבלי מוסר אדם נשאר קטן.
סיפרתי כבר, אבל כדאי לחזור על זה שוב, כי זה מראה מה כוח של מוסר עושה לבן אדם.
לפני כשתיים עשרה שנים, מחנה בני תורה היה בחיספין בצפון. ומרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, זימן את הראש ישיבה זצ"ל להצטרף למועצת גדולי התורה.
ראש הישיבה זצ"ל דיבר איתי אז, ואמר לי שהוא יתפלל מנחה איתנו במחנה, ואחרי מנחה יש שיעור מפי מגיד שיעור מסוים, טרם השיעור הוא יאמר לו שהוא צריך לצאת, וייצא קודם השיעור, וכך יספיק להגיע לבני ברק לאספת ה'מועצת'.
אחרי מנחה הגיע אותו דרשן, וראש הישיבה זצ"ל אמר לו, ידידי, בבני ברק מחכים עלי גדולי ישראל, אני מוכרח לצאת, אבל הוא הוסיף מילים מדהימות: אם אתה חושב שזה חשוב בשביל הדרשה שאני אשאר אז אני אשאר. ואותו דרשן אמר, אני חושב שזה חשוב.
אז ראש הישיבה זצ"ל נשאר, הוא ידע שהוא מאחר, הוא ידע שגדולי הדור מחכים לו, אבל הוא ישב במשך כל הדרשה, זה היה חמישים דקות, ומסביב כל המקורבים בלחץ, שהוא לא יספיק את האסיפה. אבל הוא נשאר ולא זז. זו שליטה של המידות טובות על האדם!
מיד בסיום הדרשה הוא יצא, והוא אכן הגיע מאוחר, חיכו לו והוא הגיע ממש בסיום האסיפה. אבל לא ידעו למה הוא איחר…
זה כוח של מוסר!
להועיל לאחריני
הכוח הזה של מוסר, הביא אותו לשים לב לכל אחד ואחד, לרדת ללב כל אחד ואחד. היה סיפור, בעת שהישיבה עברה לקריית ספר ראה ראש הישיבה זצ"ל איזה ילד שהתפלל כמה פעמים בישיבה. יום אחד ראה אותו ראש הישיבה זצ"ל עם אבא שלו, הוא קרא לו ואמר לו, אני רואה מזה זמן את הילד שלך, נדמה לי שהילד נראה מפוחד מעט. ואותו אבא השיב, אכן, יש אצלו איזה בעיה, וניסינו טיפולים וזה לא כל כך עוזר.
ראש הישיבה קרא לילד, ואמר לו, אני רוצה לגלות לך משהו אישי. אני מפחד לפעמים, יש לי פחד, ומה אני עושה כשאני מפחד? יש לי פתרון, אני שר "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". לפעמים אני שר את זה במפוחית וזה עוזר לי… והראש ישיבה זצ"ל אומר לו, תספר לחברים שלך שיש לי פתרון לפחד, לשיר גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי… ואכן הילד כל כך התרגש והוא סיפר את זה לחברים שלו, וזה עבר לו.
הוא הבין את נפש האחר. והוא הפקיר את עצמו בשביל האחר. להועיל לאחריני היה מהות חייו. כשהיו מבקשים ממנו להגיע לדבר דברי חיזוק הוא היה מגיע כי הוא ראה שזה מועיל לאנשים, והוא היה מגיע אפילו אם זה היה כרוך בטרחה גדולה בעבורו.
כי מהות חייו היה להועיל לאחריני!, להועיל לאחריני בתורה, להועיל לאחריני בכל.
