בהיות הישיבה על מקומה ועל מכונה בעיר טלז דליטא, נבחרו הימים לנופש ומנוחה, מי"ד בתמוז עד י"ד באב. סדרי הישיבה נמשכו כרגיל, אולם מי שחפץ במנוחה, נסע להינפש באלו הימים, על פי רוב בעיירת הקיט פולנגה.
לא כן בישיבת טלז-קליבלנד שבארה"ב, ממשיכת הישיבה דליטא. "כאן – אמר לנו הג"ר אליהו גלובקין זצ"ל, ר"מ הישיבה – בין הזמנים מתחיל מיום כ' בתמוז עד כ' באב, היות ויום ההריגה של טלז היה בכ' תמוז, לכך העבירו את היציאה עד לאחר היארצייט".
שינוי פעוט וקלוש, אך מלמד על זכרון נאצל, צרוב בעומק התודעה של ממשיכי המורשת, להעלות על נס את זכרון הקודשים, מורי הדרך. כ' בתמוז, הוא יום היארצייט הכללי של ממלכת טלז, בו נעקדו ונשחטו גאוני וקדושי טלז, מרנן ורבנן ותלמידיהון, וקהל יהודי העיר ומשפחותיהם. עד שכמעט ונכחד שבט מפואר, עתיר זכויות, בעולם התורה, ממשיכי שושלת הקבלה מסיני ועד ימינו.
אלמלא הבטחת התורה הנצחית – "כי לא תשכח מפי זרעו". הבטחה אלוקית, המלווה את בניה ובני בניה של טלז, עד עצם היום הזה. מבצרי התורה המפוארים, שהקימו ויסדו תלמידי טלז בעולם, ואף בארץ ישראל כבשו מקום של כבוד, בראש וראשונה – על ידי ממלכת התורה 'עטרת שלמה', הם העדות, והם הנחמה. וכך בעז"ה עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.
'בונה עולמות ומחריבן'!
את הג"ר נתן אורדמן זצ"ל מצאנו בפינתו בישיבת 'עץ חיים' דלונדון, כשהוא נושא את נפשו בערגה אל הימים ההם, אל ישיבת טלז בתפארתה. "זקנים בוכים! ממש 'בונה עולמות ומחריבן'!" – שפך רבי נתן את יגונו ומר לבו לפנינו, על עולם שהיה וחרב.
"המרחק מעולם הישיבות דאז הוא אדיר – המשיך ראש הישיבה את קינתו – רוב התלמידים יצאו מהישיבה שלמים בתורה וביראה, שלמים במעשים ובדיבור, אנשי מידות ומעמד, ברוכי כשרון, מושכים בעט, ועוד כהנה. והטעם, בין היתר, משום שישבו בישיבה שנים ארוכות. לא כהיום הזה שהצעירים רק 'עוברים בישיבה'… ותיכף אחרי שנתיים ושלוש מחפשים לעבור למקום אחר".
רבי נתן, כחבריו שרידי הישיבה, נחשף לעינינו, כתלמיד מעריץ נלהב של ה'טלזער רב', כפי שנקרא ראש הישיבה, הג"ר יוסף לייב בלוך, בפי תלמידיו. הוא החל מונה את סגולותיו, ודומה שלא שהצליח לסיימן:
"גדול היה האיש גם בתורה גם במוסר. כל מילה בשיחותיו המעמיקות במוסר ומחשבה, היתה מחושבת ומדויקת. תקיף ונחרץ היה בהנהגתו, ראש ומנהיג ביד רמה. הרבנות בקהילה בת 800 משפחות לא העסיקה אותו יתר על המידה, ואת עיקר דעתו, עתותיו ומעייניו, הקדיש למען הישיבה. דעתו היתה נחשבת בעולם התורה, ובאספות רבני הקהילות בליטא התקבלה דעתו בהערכה רבה".
נוסיף, כי לצד הישיבה שקומם ופיתח למה שהיתה, זכה המהרי"ל לשכלל ולרומם, את קומת 'בית הרב', שהיה למוסד ולמושג נעלה, שיש להעתיקו לשאר ערי ליטא. שרשי 'בית הרב', אשר צימחו מתוך זרעי הגאון ר' לייזר טלזער, היו לאילן פארות מיתמר ומשגשג. אצולה משפחתית רבת היחס, שאיננה אלא מרכז של 'תורה וגדולה', או אם תרצו, 'תורה וגדלות' במקום אחד. נצר מפואר של מלכות התורה – טלז. שלושה בנים ושלושה חתנים היו לו לר' יוסף ליב, וכולם, שעלו ונתעלו ברוחו הגדולה, הרביצו תורה ודעת בישיבה ומוסדותיה.
לימוד בעיון ולימוד 'ידיע'ס'
תקופת המנוחה של הימים ההם, לא נקראה 'בין הזמנים' כמנהגנו, משום שאכן לא חצצה בין שני זמנים, אלא חלק בלתי נפרד היתה מזמן הקיץ, העתיד להסתיים בחגים. כך תיאר בפנינו הג"ר מאיר שפירא:
"השנה כולה נחלקה לשני זמנים, בכל זמן למדו מסכת אחרת, להוציא מסכת בבא-בתרא הגדולה, שעבורה הקדישו שנה תמימה. היום נחצה אף הוא לשני סדרים רשמיים, אחד בבוקר ושני עד תפילת ערבית (בשעה תשע), בהם למדו רק מסדרי 'נשים' ו'נזיקין'.
אחרי 'מעריב' למד כל אחד מסכת כלבבו. לימוד 'ידיעות – ידיע'ס' קראו לזה, ושקדנים רבים הוסיפו ולמדו אל תוך הלילה. המבוגרים הוסיפו בשעות אחר הצהריים והערב מסכתות מסדר קדשים, ואמרו עליהן חבורות בין החברים. כן למדו מסכתות קטנות מסדר מועד כמו ביצה ומגילה".
'מחלקות' – החידוש מבית טלז
ישיבת טלז הוקמה בתחילה כ'קיבוץ' מקומי. בימים ראשונים נוהלה בידי אברכי המקום, הרבנים הגאונים: רבי זלמן אבל, רבי מאיר אטלס ורבי צבי יעקב אפנהיים. עם שהתמנה הגאון רבי אליעזר גורדון, לרב העיר טלז, התבססה והתרחבה כישיבה כלל ארצית ועולמית, במתכונת המוכרת לנו מוולאז'ין ואילך.
חלק חשוב בהקמת יתד ופינה לישיבה, נטל הסבא מסלובודקה, מרנא רבי נתן צבי פינקל, בטרם יסד ישיבה בסלובודקה. הן בתמיכה כספית שהשיג להחזקת האברכים ותלמידיהון, והן בגיוס תלמידים מהסביבה. ואף בפעולות חיזוק שיזם לאורך השנים, במיוחד לביצור רוח שיטת המוסר.
לצד ראש הישיבה הגר"א גורדון עמד חתנו הגאון רבי יוסף לייב בלוך, והוא אז אברך צעיר, אשר בעבודתו החינוכית הגדולה במשך עשרות שנים, העמיד את ישיבת טלז לאות ולמופת בסדרי החינוך שלה.
חידוש גדול הביאה טלז בכנפיה, חלוקת התלמידים לכיתות שונות, 'מחלקות' בלשונם, או 'שיעורים' ו'ועדים' בישיבות זמננו. עד אז, ישיבה-גדולה נשאה אופי דומה ל'קיבוץ' של ימינו, עם שיעור-כללי פעמים אחדות בשבוע. בישיבת וולאז'ין היה זה מחצית השבוע מפי ראש הישיבה, ומחצית שניה מפי 'המשנה לראש הישיבה'.
טלז חידשה את ה'מחלקות'. גם כשהקימה 'מכינה', היא הישיבה-קטנה, היתה זו בת ארבעה שיעורים, בערך מגיל 10-11 ולמשך 4 שנים. ב'מכינה' היה גם 'שיעור המבקר', זה השיעור הרביעי. ומדוע נקרא כך, כי בני השיעורים הראשונים שמעו רק את הר"מים שלהם, ואילו בשנה הרביעית הורשו "לבקר" בישיבה הגדולה, כדי לשמוע 'שיעור-כללי' מראש הישיבה.
בישיבה-גדולה, שנועדה לבחורים בני 15 ומעלה, גם כן ארבע מחלקות, ולמעלה מהן ה'קיבוץ' לשומעי "שיעורו של הרב", הוא הגר"א גורדון. החלוקה נעשתה בעיקר לפי מדרגת התלמידים בידיעת התורה ובכשרונות, ואף הגיל נלקח בחשבון. נמצא שמגיד השיעור היה מרצה את דבריו לפי רמת התלמידים השומעים את לקחו.
משך הלימוד בכל שנת-שיעור, אף הוא הותנה באיכות התלמיד. המצוינים היו מדלגים ועולים לשיעור הגבוה בהקדם, ומרבית האחרים המשיכו בכל שיעור עד שנה ומחצה. באופן זה, כל צעיר מקבל את סיפוקו והצלחתו בקצב המתאים לו, והכל יצאו נשכרים.
חותם של 'ריתחא דאורייתא'
מי שנחשב, בצדק, כראש הישיבה הראשון, הג"ר אליעזר גורדון, הטביע עליה חותם בל ימחה, של 'ריתחא דאורייתא' מיוחדת במינה. ברוח דברי מורו ורבו מרנא הג"ר ישראל מסלנט באגרת: "הלימוד בתורה אשר יקרא לימוד, הוא ללמוד בחריפות הדעת – 'גיפטיג', כל אחד מחזיק בכל עוז סברתו".
מטרת השיעורים הושתתה בעיקרה, על משא ומתן בהלכה בין הרב לתלמיד, לכן נדרש כל תלמיד להשתתף במו"מ הזה. עניין השיעור משמש לבירור דעות שונות, הבאות לידי הכרעה בעומק דעתו של הרב, השומע דברי התלמיד, מתווכח עמו, ומעמידו על האמת. כך הנחה ר' לייזר את דרך הלימוד הישרה והנאותה.
מפי הרה"ג שמואל צבי ויטשיק, מרבני בולטימור, שמענו: נשאל ר' לייזר מאת רבה של פלונגיאן – "מה הנך מעניק לתלמידים, מעבר למה שיש להם כבר מספרי ה'קצות' וה'נתיבות', העומדים לפניהם?" כך תהה שלא על מנת לקנטר, רק בעבור קבל את תשובתו.
ענהו רבי אליעזר: "לך יש הנאה מקוגל של שבת? האם בגלל זה הנך יודע לעשות קוגל?! אני מלמדם לבשל את הקוגל! ומורה להם כיצד ליצור חידושי תורה!"
לקבלת מושג על אלו אדנים כוננה הישיבה, נצטט מדברי הג"ר ירוחם אשר ורהפטיג, בעל 'דברי ירוחם': "זכיתי להכנס לכיתה העליונה, אשר שם הגיד שיעור חידושי תורה, הרב הדומה למלאך ד׳ צבאות, הגאון רשכבה״ג ר׳ אליעזר גארדאן זצ״ל בכבודו ובעצמו, לפני שנים עשר בחורים, הנבחרים מהני ארבע מאות בני הישיבה שהיו שם.
דבריו היו מלהבים אש, חריפות ובקיאות, הגיון ופלפול צמודים יחד, אין מעצור למוחו. ככה היה שיעורו נמשך והולך כחמש שעות, ותלמידיו סביב לו כולם גיבורים מלומדי מלחמת התורה, מחדדים זה עם זה בהלכה, עד שיצא עומק הדין לאמיתו".
"להסתלק מהעולם בתחילת הזמן?… היתכן?!"
על איכות הלימוד, על דרך העיון הלמדנית, השפיע רבות הג"ר שמעון שקופ. את ראשית דרכו בהעמדת תלמידים עשה בטלז, כשמסר בה שיעורים במשך 18 שנים. במסגרתם פיתח את שיטתו הנודעת בלימוד, ובהשפעתו "טלז עשתה לה שם, בתורת ההגיון התלמודי המיוחד שהפיצה בעולם" כלשון הג"ר יחיאל יעקב ויינברג.
"שנים ארוכות למדתי בטלז – אמר לנו הג"ר מאיר שפירא – ומאד הערצנו את רבנו הג"ר יוסף לייב, ממנו שמענו שיעורים בשקיקה. הג"ר שמעון שקופ היה עצם מעצמיה של טלז, וגם אחרי שעזב, תורתו המשיכה להדהד בהיכל הישיבה לאורך השנים. הבחורים מאד החשיבו וחיבבו את שיעוריו, והעתקות שלהם עברו מיד ליד".
"היתה לנו קביעות לדבר לפני החבורה המיוחדת לנו אחת לשבוע, בדרך כלל בסוגיות הגמרא, ופעמים גם בפרשת השבוע ומוסר. החבורה שלי היתה בת תשעה חברים, וכל שבוע אחד היה צריך לדבר. את ספרי ה'קצות' וה'נתיבות' ידעו כולם על בורים. חידושי רבי חיים מבריסק ורבי שמעון שקופ, שטרם באו בדפוס, היו נשמעים בהיכל הישיבה מפי השמועה".
אגב כך הוסיף לנו הבן, הג"ר משה שפירא: "שמעתי מהרב מפוניבז' משפט, מפי אחד המספידים על הג"ר חיים טלזער [רבינוביץ], שנפטר ביום ח' מר-חשון, אמירה כל כך אופיינית למקום, לאיש ולשעה: "ר' חיים! בתחילת הזמן?… היתכן?!" כזו היתה השקידה וההתמדה בהיכלה של טלז.
ריבוי הספסלים
הצמאון והתשוקה לעמל התורה, בנוסח הטלזאי, משכו צעירים רבים להתדפק על שעריה. פרופ' ר' שרגא אברמסון שיחזר בפנינו, מה ששמע מרבו הג"ר יהושע זליג רוך מלומז'ה:
"רבי לייזר גורדון וחתנו רבי יוסף לייב בלוך, השביחו והרחיבו את שורות הישיבה בצעדים מהירים. אנשי העיר נבהלו, והתנו עמם, לבל יוסיפו להביא תלמידים מן החוץ, שלא מבני טלז, כי הרי עול כלכלתם יפול על העיר…
עבר זמן, ובחורים רבים קרובים ורחוקים, פקדו את טלז, ברצותם להסתפח אל הישיבה. פנו הבעלי-בתים אל ר' יוסף לייב בטרוניה: "הלא תנאי התנינו עמך, שלא תביא תלמידים מבחוץ?!"
"מה אני יכול לעשות? התנצל ר' יוסף לייב, בנים מתגעגעים לאביהם… וכי מה אעשה, האם אוכל לגרשם מן הבית?!"
ככל שרבו 'המבקשים' והתרבו ספסלי בית המדרש, אכן כבד עול ההחזקה על הישיבה, והמקום נעשה צר מהכיל. או אז ההנהלה עצמה הגבילה את מספר הבאים בשעריה, בעזרת תנאי קבלה קשוחים ביותר. בטרם הגעת לישיבה עליך לשגר מכתב, עם המלצה מרב העיר. לכל עיר הוקצתה מכסת תלמידים קבועה בישיבה, ולעיירה קטנה נציג אחד בלבד. היה וקדמך בחור אחר מבני עירך, נחסמה קבלתך לישיבה.
מי לנו בחור בעל כשרון גאוני כדוגמת 'העילוי מקול', הוא הרב מפוניבז', וכל זה לא עמד לו בעת מבחן. מאחר ומעיירתו כבר התקבל בחור אחד. מה עשה ר' יוסף שלמה כהנמן? פנה לעיירה קטנה אחרת, משם לא הגיע כל תלמיד, וביקשם להעניק לו את הזכות לשלוח לישיבה. ואנשי העיר נענו לו בחיוב.
כשהגיע סוף סוף, אל ראש הישיבה הגרי"ל בלוך, הופתע לגלות, שאף זה לא צלח. כל-כך קטנה היתה העיירה, שאפילו רב לא היה לה. ור' יוסף לייב דחה אותו: "מה זה עיירה ללא רב… עיר בלא רב איננה עיר כלל!" סיפר לנו הגרש"צ ויטשיק הנזכר.
"גמרא, רש"י ותוספות ו…השיעור!"
סערת ה'ריתחא דאורייתא' בלימוד, אפיינה את טלז לאורך שנותיה. הנה תיאורו של הרה"ג רבי זאב וולף רוזנגרטן, איש שווייץ: "שיעוריו המיוחדים של 'הרב' הג"ר אברהם יצחק בלוך, נשמעים היו עד למרחק מאות מטרים מהישיבה. ולא מפאת קולו הגבוה, אלא מחמת ה'ריתחא דאורייתא' של 'העולם'. היתה זו ממש מלחמתה של תורה…
דרך הלימוד היתה דרך ההגיון. השקיעות בלימוד עם השיח הגועש ברוח ובסערה, בבית המדרש בטלז, לא נמצאו בישיבות האחרות. בחור השמיע קושיה טובה, והישיבה געשה ורעשה, כולם עסקו בקושיה… ומשלא הצליחו למצוא תירוץ, כמעט ונעשו חולים… זאת היתה טלז. היו אלו בחורים גדולי תורה…
אחרי השיעור היו חוזרים עליו בבית המדרש, ומפלפלים בו משך היום. היה זה כמו שלומדים גמרא, רש"י ותוספות ו…השיעור! לפחות יום או יומיים דנו ודיברו בו, עם הבחורים המבוגרים" – נאום רבי וולף רוזנגרטן.
אמנם, לא שיח של אומרי הן, היה פה. כמו שהעיד הג"ר אייזיק אוזבנד: "כשהגעתי מפוניבז' לטלז, היה זה כמעט ה"שלום עליכם" הראשון שקיבלתי. אחד הבחורים המבוגרים פתח עמי ואמר לי: "דע לך, שכאן זה לא השיעורים של רבי אשר קלמן [ברון]! – אצלו השיעור היה בבחינת 'כזה ראה וקדש'! 'אלו הם הדברים, וזהו!' כאן זה ממש לא כך! אדרבה, כל מטרת השיעור היא, שיפלפלו וישקלו וידונו בו".
"ר' מוט'ל בא…" פשטה הידיעה
הרה"ג זלמן סנדר קרמרמן החכים אותנו, אודות איש פלאי, העילוי הטלזאי, פאר עולם הישיבות, הג"ר מרדכי פגרמנסקי:
"בשלהי שנת תרח"ץ נכנסתי לישיבה-גדולה בטלז, אז ראיתי לראשונה את רבי מוט'ל, הגאון המופלא. היה זה באמצע סדר הלימוד באולם הישיבה, כאשר בפתע פתאום חשתי תכונה מיוחדת.
"ר' מוט'ל בא… ר' מוט'ל בא…" פשטה הידיעה כמו זרם חשמל. מאות בחורים קמו בסערה ממקומותיהם, ואצו לכיוון הכניסה. גם אני הצטרפתי.
אז אני מגלה בחור מגולח-זקן נכנס לבית המדרש. בחור כשאר בחורי הישיבות בליטא… ובכל זאת הכל כמרקחה… הוא צעד פנימה לתוך היכל הישיבה. נעמד בינות לספסלים, אחז באחד הסטנדרים ופתח בשיעור. והבחורים סובבים ומקיפים מכל עבר, מאזינים בקשב רב.
בטלז לא היתה בימה בהיכל, וראשי הישיבה היו מרצים את שיעוריהם בעמדם אצל כותל המזרח. בזמני, רק 'הרב', הג"ר אברהם יצחק בלוך, מסר שיעור כללי לכל הישיבה. תלמיד חכם ולמדן גדול היה, וגם לנו הצעירים היה תענוג לשמוע את שיעוריו. ר' מוט'ל, שבא מן החוץ ואינו נמנה על צוות הישיבה, נעמד אפוא, בין הספסלים ודיבר…
כל העת סח ר' מוט'ל בעיניים עצומות, ואני משתומם לגלות כיצד כל תלמודו שגור על לשונו על פה, בלא לפתוח גמרא או ספר מספרי המפרשים. לפתע, באמצע דבריו השתתק ולא יסף.
כמו אחרים הסתכלתי לראות מה קרה. אז ראיתי את הפועל הגוי שניקה את הישיבה, נכנס עם כליו לתוך בית המדרש. ר' מוט'ל חש בו, ופסק מלשוח בדברי תורה עד שסב העובד על עקביו ויצא. אז שב להרצות את שיעורו, כאילו היו עיניו פקוחות.
פעמים הרבה מצאוהו לגוי זה שהיה עומד מאחורי דלת הכניסה להיכל, והתבונן מבעד לזכוכית. שאלו אותו: "מה אתה רואה?" וענה: "ממתין לראות מתי יתחילו הבחורים להכות האחד את השני". היה זה כשהבחין בויכוח של תורה בין הלומדים, שכל כך הרעימו בקולם, עד שבטוח היה כי בכל רגע תפרוץ התגרה המצופה…
'ועד הרוחני' ו'ועד הגשמי'
ישיבת טלז התנהלה עם סדר ומשטר קפדני ומחושב היטב, הן בסדרי היום והן במבנה הישיבה. גם בקרב התלמידים התקיים משטר מדוקדק של היררכיה, כאשר הבחורים המבוגרים, אלו שרכשו עם הזמן רמה מסוימת בתורה ובמוסר, שימשו מעין "מדריכים" לחבריהם הצעירים. מעמד שלא הושג בנקל וכלאחר יד, כי אם בשנים של יגיעה ועמל בתורה.
מאת הג"ר מיכל דוד שלפוברסקי, ראש ישיבת 'תפארת צבי' בירושלים, שמענו: "בטלז היו כל עניני החיים מסודרים על ידי ועדי תלמידים מבוגרים. האחד נקרא 'הועד הרוחני' והשני 'הועד הגשמי', אשר היו קובעים את סדרי הלימוד ו'החלוקה' הכספית. כמו כן הוקם ועד לקראת חג הפורים, או מערכת מיוחדת לכתיבת ועריכת השיעורים של ראשי הישיבה, בהשתתפות בחורים מנוסים ומוכשרים למלאכתם.
הג"ר חיים שמואל לופיאן, בעל ה'רווחא שמעתתא', העיד על תקופתו: "השיעורים של הג"ר יוסף לייב בלוך נדפסו מעת לעת, בקונטרסים מיוחדים, ונערכו על ידי מערכת בשם 'חבר תלמידי המהרי"ל'. אלה היו טובי הכותבים בישיבה, ועליהם בנו הג"ר אברהם יצחק".
תפילות בקצב ומשטר נכון
סדר ומשטר שלטו גם בזמן התפילה. כך לפי הרה"ג משה אבנסון, איש מנצ'סטר: "התפילות נערכו בישיבה ברוח סדר ומשטר כמו צבא, כולם עומדים יחדיו ויושבים יחדיו, כך הורגלתי עד היום הזה להתפלל בקצב אחד עם השליח-ציבור".
הוסיף רבי זלמן סנדר קרמרמן מירושלים: "בליטא בכלל נרתעו מהתנהגות שאיננה ממקור האמת. לכך הושם דגש בעבודת ה' על תפילה מעומק הלב, בעמידה שקטה כעבד המתחטא לפני קונו. גם תנועות והוויות בתפילה לא אהבו שם.
דבר זה לא ראיתי מעודי, שיסתובבו לקבץ נדבות בשעת התפילה. כך בישיבה ואף בבתי הכנסת. מה שכן עשו, הקבצן התורן ניגש לגבאי, שהניח צלחת על שולחן סמוך לדלת, וכל היוצא לאחר התפילה השליך מטבע לצלחת. אף אחד לא העלה על דעתו להפריע במהלך התפילה, ובאופן שלא מניחים להתרכז. כל תפילה היתה בקצב נכון, ללא שום בהילות ופזיזות. ודע לך, שגם הבעלי-בתים התפללו כך".
סעודות שבת אף הן התקיימו בסדר ומשמעת – נזכר הרב אבנסון – אחרי מנת הדגים שרו זמירות שבת, רק אחריהן הובאה המנה הבאה, אחריה נעמד אחד המבוגרים לומר דברי תורה. אז שוב זמירות, כולן מתוך סדר הזמירות הרגילות לשבת.
מפאת המחסור במקום ב'מסעדת הישיבה', כפי שנקרא 'חדר האוכל', הוגשה ארוחת הצהריים בשתי משמרות. ארוחות בוקר וערב בין כך התקיימו רק בחדרי המגורים – ה'סטנציות' שנשכרו בעיר. גם בשבת אכלנו במשמרות. שעה שהמשמר הראשון פתח בסעודת השבת, בני המשמר השני משקעים עצמם בלימוד תורה, עד שהתחלפו עם המשמר היוצא.
טופחים על מנת להטפיח
הרה"ג רבי נתן צבי ברון, מאישי החינוך בקליבלנד, היטיב לתאר: "ישיבת טלז התאפיינה בהנהגה מיוחדת, בחינוך לערכות הדדית, על ידי שיתוף התלמידים במתרחש בעולם החרדי. במסגרת ה'שיעורי דעת' ושיחות המוסר, היו מזכירים גם את המתרחש בעולם היהודי. אלו צרות מתרגשות על עם ישראל, מה קורה בארץ ישראל, ומה מתפתח במערכה עם החופשיים והכופרים.
השיח צידד בעד נשיאה בעול והתנדבות למען חיזוק הדת. צוות הישיבה ראה בחיוב פעילות מסוימת בתנועת 'אגודת ישראל', או כתיבה מחזקת בעיתון החרדי. וזאת בין הסדרים כמובן. מה שלא היה מקובל ומורשה בישיבות אחרות.
תרומה גדולה ליהודי ליטא, תרם ה'ועד להפצת תורה' שהוקם בישיבה. זה היה שולח אל העיירות, בחורים מבוגרים למשך חצי שנה, ללמוד עם ילדי החיידר, ולהעלות את רמת הלימוד בגמרא. גם במסגרת הישיבה-קטנה המקומית השתלבו הבחורים המתנדבים, עד שהוחלפו עם חבריהם.
'שיעורי דעת' – שיא ה'לומדע'ס'!
הג"ר מרדכי גיפטר, מפארי הישיבה בטלז, וראש הישיבה בקליבלנד, כתב: "הג"ר יוסף לייב היה איש מקורי בכל המקצועות. מעמיק נפלא בלימוד ההלכה, וכמו כן רב כוחו באגדה. כבש לעצמו דרך מקורית בהבנת יסודי הדת והאמונה, והרצה בהן שיעורים עמוקים. ההלכה והאגדה היו אצלו לחטיבה אחת של תמימות התורה, והורה לדעת, שרק הגדול בהלכה בכוחו ללמד פרק בענייני יראה.
לא 'שיחות מוסר' הרצה לפני תלמידיו, אלא 'שיעורי דעת ה". בשיעוריו העמוקים הנחיל לתלמידיו השקפת עולם תורנית, גם בהבנת חובת האדם בעולמו ומטרתו בחיים. על ידי תורתו נעשתה ישיבת טלז לבית חינוך, שעיצב דמות התלמיד בהשקפה שלמה ומקיפה בכל ענייני החיים".
פרק זה, מהיותר מובחרים בעולמה של טלז, מגלם בקרבו אוצר בלום של תורה והשקפה, מוסר ומחשבה, שראה אור בסדרת ספרי 'שיעורי דעת', מאת הגרי"ל ובניו. ועדיין לא כל השיעורים המופלאים קובצו אל בית הדפוס, מי יתן ובקרוב תושלם המלאכה.
הג"ר משה שפירא מסר לנו אודות אביו הגר"מ: "עד יומו האחרון אבא נותר קשור ומחובר חזק ל'שיעורי דעת' של רבו הג"ר יוסף לייב בלוך, ותמיד חזר וציטט משיעוריו. אלו היו בשבילו שיא ה'לומדע'ס'! הייתי כבן שמונה כשאבא אמר לי רעיון שהשמיע ר' יוסף לייב. זה תוכנו:
"נדמה לנו, אמר שאם הקב"ה יעניק לנו רק עוד חוש אחד, נצליח לתפוס משהו שאין לנו מושג מה זה כבר יכול להיות… אבל האמת היא, שאם היה לנו את חוש הראיה בלי חוש המישוש, אזי דבר שהיה נראה בראי היתה לו מציאות קיימת. אולם כיון שיש לנו את חוש המישוש, יודעים אנחנו שזה הבל, שום דבר, לא מציאות קיימת. הוי אומר, אם יתנו לנו חוש אחד נוסף נגלה שכל המציאות אינה קיימת…"
"אלו דברים גדולים ומיוחדים, המאפיינים את בעל ה'שיעורי דעת'" סיכם רבי משה.
חזותו של תלמיד טלז
גם על הופעתו החיצונית של בן הישיבה נתנו את הדעת, בבית היוצר ל'שיעורי דעת'. כך סיפר לנו הרה"ג רבי דוד סילבר:
"פעם שנכנס רבי יוסף ליב לישיבה-גדולה, הבחין בבחור חבוש קסקט על ראשו. מיד קרא לאחד הר"מים, בנו רבי אליהו מאיר או חתנו רבי מרדכי קטץ, ובירר כמה שנים הוא לומד בישיבה. לשמע התשובה, תמה הגרי"ל: "כבר שלוש שנים בישיבה, וטרם למד שלא ראוי ללכת עם 'היטאלע' [- קסקט]"?!
הוי אומר, ראשי הישיבה ביקשו שהבחורים גם ייראו כמו שצריך. קסקט נהגו לחבוש תלמידי הישיבה-קטנה, אבל בישיבה-גדולה כבר חבשו מגבעות".
"ה'שיינקייט' [יופי, חן] של טלז, אין דומה לה – התפעל הרה"ג ר' וולף רוזנגרטן. גם בישיבות אחרות הייתי, אבל טלז חוננה ב'שיינקייט' מיוחד של תורה, שלא ראיתי במקום אחר. יהודי ליטא בכלל היו מאד נחמדים ועדינים – 'פיינע און איידלע'. היות ופנימייה לא היתה לישיבה, היינו ישנים אצל בעלי בתים, ונוכחנו עד כמה כיבדו בני תורה".
הוסיף הרה"ג רבי אברהם לאפין, מרבני דרום אפריקה: "מראה בחור ישיבה טלזאי הותיר רושם של ממש על הציבור, עד כי בלכתו ברחוב, ראית לא אחת עובר-אורח מסיט את ראשו להביט שוב במראה הבחור המרשים".
דרכי טלז אבלות
אודות מה נסבו השיח והשיג ברחובה של טלז?
העיד הג"ר מאיר שפירא: "השקידה היתה רבה ועצומה … ראית בחורים הולכים ברחוב ומדברים בלימוד … זה היה דפוס הטיול – 'שפאצירן' בלשוננו. השיח השולט היה – 'מה אומר הרי"ף, מה אומר הרא"ש' וכדומה".
כבר מבראשית הוטבע הענין הזה. כמו שידע הג"ר משה רוזנשטיין לספר, על 'הגדול ממינסק' שבא לבקר בטלז, והתבטא בהתפעלות לפני ראש הישיבה הג"ר אליעזר גורדון: "אפילו השדות שסביבות טלז מריחים בריח 'קצות החושן'"…
פעם נדרש הג"ר מרדכי גיפטר לביאור פסוק ב'איכה': "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד, כל שעריה שוממין וגו'". ומבואר במדרש, שהדרכים המובילות לציון גם הן אבלות. וצריך ביאור, מה שייך אבלות אצל דרך ושביל?
אלא, שבכל הדרכים לירושלים צעדו יהודים, שבאו מכל קצווי תבל, וכיון שפניהם למקום המקדש – כל שיחתם היתה בלימוד התורה ועבודת ה'. ועתה, "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד". אלו הדרכים שהובילו את בני ישראל במועדות ל'ציון', לראות ולהראות, עתה שוממות מעיקר תפקידם, להוביל את עם ישראל אל בית המקדש, למקום המקודש ביותר.
בטלז, סיפר הרב גיפטר, היה רחוב ושמו 'דרך נאבראנע', שהוליך לעיר הסמוכה נאבראן. בבחרותו פסע פעם ב'נאבראנע וועג' עם דודו, חתן רבי לייזר טלזער, שאמר לו: "אין לך מושג ואי אתה יכול לשער, כמה תורה למדו בחורי הישיבה ב'נאבראנער וועג', מאחר שר' לייזר זצ"ל, וגם בחורי הישיבה מאז ומקדם, התהלכו בדרך זו ושוחחו בלימוד, בסוגיות הש"ס, ברמב"ן וב'קצות החושן' וכו'".
ואילו עכשיו, תינה הגר"מ גיפטר, 'נאבראנער וועג' בוכה "מבלי באי מועד", הרחוב עצמו מבכה על הבחורים וראשי הישיבה, שפסקו לבוא ולדבר בלימוד.
גם בשדות אשר סביבות טלז, נמצאו בחורי ישיבה המהלכים לבקשת בעליהם, ואף מכמה מהנכרים שבהם – באמונתם, שבחורי הישיבה מביאים ברכה לשדותיהם, שעה שמדברים בלימוד.
