בהגדה, פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים על שום מה, על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים וכו'.
הנה הטעם של מצות פסח דורות, הוא לזכרון והודאה על שנגאלו מצרים, והטעם של מצות פסח מצרים הוא בשביל שעל ידי זה ינצלו, כמו שכתוב ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי את מצרים, ונמצא דטעם מצות פסח מצרים וטעם מצות פסח דורות, הם שתי טעמים נפרדים, והדבר צריך ביאור, והרי שתיהם נכתבו בפרשה אחת, ודיניהם נכללו יחד.
ונראה לבאר בזה, דהנה הגר"ח ביאר את הכתוב בתהילים, ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי, דאף דבחסדך בטחתי ויש לי בטחון גמור שתבוא הישועה עד כדי שיעור של יגל לבי בישועתך, מ"מ הבטחון אינו מספיק בשביל לומר שירה, דלזה צריך את הישועה בפועל, וזהו שסיים אשירה לה' כי גמל עלי, דהגדת השירה תהיה רק כשתהא ישועה בפועל, דהבטחון בישועה אינו מספיק לומר שירה.
אולם נראה דיש אופן של שירה על הנס, אף קודם הנס, דהנה במדרש איכה איתא ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה ולא תבע זה, דוד, אסא, יהושפט, וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם, אמר לו הקב"ה אני עושה כן וכו', עמד יהושפט ואמר, אני אין בי כוח להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה וכו'. ומבואר בדברי המדרש גדר חדש בענין השירה, דבפשוטו השירה באה בהודאה על הניצחון והנס שכבר נעשו, אמנם בדברי המדרש מבואר שעל ידי אמירת השירה קודם הנס, זה גופא סיבה שיבא הנס, ויהושפט תלה את נצחונו, שעל ידי אמירת השירה יבא לו הניצחון, וזה שעל ידי שמעמיד עצמו במדריגה של אומר שירה אף קודם הניצחון, זה גופא הוי סיבה שיבוא הנצחון והנס, שיהא לו על מה לומר שירה, דההנהגה היא שאם האדם מתעלה ומגיע למדריגת אומר שירה, ומתהלל בקב"ה תמיד, נותנים לו סיבה להגדת שירה, ולא הנס הוא סיבה להשירה, אלא השירה היא סיבת הנס.
וכן מבואר בכתוב בתהלים מהולל אקרא ה' ומן אויבי אושע. ופירשו המפרשים דדוד המלך אומר, דאף קודם הנצחון אני מהלל את ה', ועל ידי זה אני נושע, יעו"ש באב"ע ורד"ק, ומבואר דאמירת ההלל והשירה היא גופא סיבה וטעם להביא את הנצחון והישועה.
ובזה יש לבאר את הכתוב בירמיה (י"ז, י"ד) רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהילתי אתה, ופירש רש"י, כי תהילתי אתה, בך אני מתהלל ומתפאר תמיד לומר שאתה מושיעי. ונוסח התפלה שאומרים בתפלת שמו"ע, רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושעה כי תהלתנו אתה, מיוסד הוא על פסוק זה. והנה הכתוב תולה את סיבת הרפואה והישועה, במה שתמיד אני מתהלל שאתה מושיעי, וצריך ביאור איזה טעם הוא זה שתקובל תפלתו ותבא הישועה, מחמת מה שתמיד אני מתהלל שאתה מושיעי.
ונראה הביאור כמו שהבאנו מדברי המדרש, דהכתוב אומר דכיון שתמיד אני מתהלל בך לומר שאתה מושיעי, היינו שאני מעמיד עצמי אף קודם הישועה במצב של אומר שירה והלל, ואין אני אומר שירה רק אם יעשה לי ישועות, אלא כל מצבי ועניני בעולם הוא הגדת השירה, וממילא עושה לי ניסים כדי שיהא לי על מה לומר שירה.
ולפי זה נראה לבאר, דהטעם דפסח מצרים היה סיבה שעל ידי זה ינצלו, הוא משום דבזה שנהגו את הקרבת הפסח שעיקרו הוא לזכרון והודאה על הנס וההצלה, והם נהגו את ההודאה על הנס, גם קודם שנעשה להם הנס, זה גופא הוא סיבה להביא להושיעם ולהצילם מיד מצרים, דע"י שכבר עתה קודם הגאולה, הם נוהגים את ענין הצלתם וישועתם, זה יהיה טעם שלא יתן המשחית לנגוף.
ונמצא דבאמת ענין הפסח במצרים ופסח דורות אחד הוא, שפסח מצרים הוא גם הפסח של הודאה על הנס והגאולה, וזה גופא שעשו אותו גם קודם שנגאלו, היא הנותנת הזכות שיגאלו, וכדרך שכתוב אצל דוד מהולל אקרא ה' ומן אויבי אוושע.
ביאור הד' לשונות של גאולה
בשמות (ו', ו' ז') נאמר 'לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וגו'. ואיתא בחז"ל דנאמרו כאן ד' לשונות גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והיינו דהם ד' עניינים חלוקים של גאולה, וכל אחד יש בו ענין מיוחד של גאולה בפנ"ע. ובראשונים בריש פ' ערבי פסחים הביאו דברי חז"ל במדרש ובירושלמי דד' כוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה.
ומבואר דאע"פ דיסוד כל הלשונות הללו אחד הוא, מ"מ לא סגי בכוס אחד בשביל כל הלשונות יחד, אלא צריך כוס על כל לשון בפני עצמו, ומבואר שהד' לשנות הם ד' עניינים נפרדים ומיוחדים של גאולה, ועל כן ראוי לקבוע כוס על כל אחד מענייני הגאולה, כי כל אחד הוא ענין גאולה בפני עצמו. וצריך לפרש מה הם הארבעה ענייני גאולה הנפרדים שיש כאן.
'והצלתי וגאלתי'
ונראה לפרש דהנה בשעבוד מצרים היה שתי גזירות, אחד גזירה של עבדות ועינוי, ועוד גזירה של גרות שיהיו בגלות בארץ לא להם, וכמו שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם', הרי דשתי עניינים נכללו בגזירת שעבוד מצרים, גזירת גלות בארץ לא להם, ועוד גזירת עינוי ועבדות.
ולפי"ז יש לפרש שתי הלשונות, ו'הצלתי' ו'גאלתי'. ד'והצלתי', הוא הצלה מגזירת השעבוד והעינוי של ועבדום ועינו אותם, וזהו שאמר והצלתי אתכם מעבודתם, דהיינו מהשעבוד, והגאולה הנוספת ד'וגאלתי', הוא היציאה מגזירת הגלות במצרים שנגזר עליהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וע"ז אמר להם וגאלתי אתכם, שע"י המכות המצרים ישלחו אותם ויצאו מגירותם שם.
'והוצאתי'
ובביאור לשון הגאולה הראשון שהוזכר בכתוב של 'והוצאתי', נראה לפרש על פי דברי הראב"ד (פ"ו מתשובה) שכתב שהקב"ה גזר רק ועבדום ועינו אותם, והמצרים הוסיפו על זה עבודה בפרך, והמיתו מהם, וטבעו מהם, והם עשו כעין שנאמר בנביא זכריה 'אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, עכ"ד, ולפי דבריו נראה לפרש, דהלשון של והצלתי, זה הוא על השעבוד והעינוי שנכלל בגזירה של 'ועבדום ועינו אותם', והלשון של והוצאתי, זה הוא גאולה מהתוספת של הפרך והמיתה והטיבוע שעשו לישראל, שזה הוסיפו המצרים עליהם יותר ממה שנגזר עליהם.
ובזה יש לפרש הכתוב סבלות מצרים, דהכונה לסבלות שהמצרים הוסיפו עליהם יותר ממה שנגזר עליהם, ולכן נקראו סבלות מצרים. וסדר הכתוב הוא, דמתחילה אמר שיהיו נגאלין ממה שהמצרים מוסיפין עליהם שעבוד ועינוי, ואח"כ אמר שגם יהיו נגאלין מהעבודה שנגזרה עליהם.
ובזה נתבארו ג' לשונות שהם ג' ענייני הגאולה, הם כנגד שלושה עניינים נפרדים בשעבוד מצרים.
'ולקחתי'
בביאור הלשון הרביעי של 'ולקחתי', י"ל דהנה כתב הרמב"ן ע"ז 'בבואכם אל הר סיני ותקבלו התורה כי שם נאמר והייתם לי סגולה'. ומבואר דמפרש דולקחתי אתכם לי לעם היינו במתן תורה. ויש להעיר דא"כ למה נחשב זה לשון גאולה, והרי קבלת התורה הוא ענין בפני עצמו מעצם הגאולה ממצרים, ולמה הוא נחשב חלק מגאולת מצרים.
ואף שבודאי דכל תכלית היציאה ממצרים הייתה בשביל קבלת התורה, וכמו שכתוב 'אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים', ותכלית הגאולה ממצרים ועניינה מבוארת במה שאמר הקב"ה למשה 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", ופירש רש"י וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל תורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים, והיינו דתכלית הגאולה שיעבדו את האלוקים ויהיו עבדי ה'. ודבר זה שנוי ומשולש בכמה מקומות בתורה, דתכלית יציאת מצרים היה בשביל להיות לכם לאלוקים. אבל עדיין צ"ב למה זה נחשב לשון של גאולה. גם יש להעיר למה תקנו ע"ז כוס בליל הסדר, והיה מן הראוי לתת שבח והודאה על זה ביום מתן תורה שהוא בו' בסיון, ומה עניינו לכאן.
והביאור הוא דקבלת התורה אינה רק התכלית של היציאה ממצרים, ולא רק הזכות שמכוחה ובשבילה יצאו ממצרים, אלא עצם היציאה מתחת יד פרעה היתה על ידי שנכנסו להיות עבדי ה', שבזה שנעשו עבדי ה' פדו עצמם ופקע מהם שעבוד מצרים, ורק על ידי קבלת התורה יצאו מתחת יד מצרים, ובלא קבלת התורה אינם יכולים לצאת מתחת יד מצרים. וכמו שאמרו בגמ' הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, שנאמר בזה שאינם עבדי פרעה על ידי שהם עבדי ה', כי רק על ידי שהם עבדי ה' יצאו הופקעו מלהיות עבדי פרעה.
ודבר זה יש ללמוד מהכתוב בסוף התוכחה בכי תבא (דברים כ"ח, ס"ח) 'והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם שם לאויבך לעבדים ולשפחות ואין קונה', ויש להבין מה החומר והעונש האמור כאן שהשיבך ה' מצרים, אחרי כל התוכחה של והפיצך ה' בעמים וכל הרעב והמצוק אשר יציק לך אויבך, ואיזה תוספת חומר יש בזה שהשיבך ה' מצרים, והרי גלויות אחרות, הרעו לנו הרבה יותר ממה שהמצרים הרעו לנו. עוד צריך לבאר, מהו שהוסיף שזה יהיה 'בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה'.
ונראה לבאר דנאמר בזה דאף דהכתוב מזהירם על עונשים ויסורים רבים, אבל גמר התוכחה הוא, שישיבך ה' מצרים, היינו דישובו למצרים, שבזה תתבטל מהם גאולתם, דכיון דכל תכלית יציאת מצרים באה בשביל קיום התורה והמצוות, ואם אין מקיימים התורה והמצוות אז ממילא בטלה הגאולה וממילא חוזרים הם למצרים. וזהו שהוסיף הפסוק דיהא זה בדרך אשר אמרתי לא תוסיף לראותה עוד, דהנה יש דין איסור לשוב מצריימה, אבל תוכן הענין שלא לראות את מצרים, יש לומר שהוא משום דגאולת מצרים הייתה גאולה בלא שום שיור, ומעת שנגאלו אין לישראל שום קשר ושום שייכות למצרים, וזהו ענין האזהרה דלא תוסיפו לראותם עד עולם.
ולפי זה יש לבאר דזהו שאמר דישיבם בדרך אשר אמרתי לא תוסיף לראותה עוד, ר"ל דאם לא ישמרו התורה והמצוות אז יתבטל מהם הגאולה ויפקע מהם מעלת חירותם, וממילא ישובו למצרים כדמעיקרא, ואדרבה ממקום שבאו לשם הוא דישובו. וזהו גם הביאור בלשון הכתוב 'והשיבך' שיהא זה בגדר השבה וחזרה, ולא סתם עונש מחודש, אלא ביטול היציאה והגאולה.
ומבואר מכל זה דעצם הגאולה ממצרים הוא בזה שנעשו עבדי ה', וע"י קבלת עול התורה נפדו משעבוד מצרים, ואם רק מפקיעים עצמם מלהיות בכלל עבדי ה' ממילא הם חוזרים ושבים למצרים, כי בזה תלוי ועומד כל עצם יציאתם וכל חירותם לעולם. ונמצא דעצם הגאולה בט"ו בניסן הוא ע"י שמקבלין את התורה, ומבואר היטב דנחשב ללשון גאולה, ושייך הוא לליל ט"ו בניסן.
(משיעור חומש שנמסר בישיבה הקד')
