השפעת החורבן לדורות
חז"ל מספרים שאליעזר זעירא לבש נעלים שחורות בשוקא דנהרדעא ופגשוהו דבי ריש גלותא ושאלוהו למה? והשיבם שהוא מתאבל על ירושלים, אמרו לו האם אתה חשוב להתאבל על ירושלים? דהיינו, שיש כאן יוהרה, וחבשוהו בבית האסורים. אמר להם אליעזר זעירא גברא רבה אנא, אז ביקשו ממנו שישאלם בד"ת, אז הוא שאל אותם מי שקצץ תמרי כופרא, רש"י אומר שזה כמו בוסר בענבים, מה הוא חייב לשלם כופרא או תמרי? האם כמו המצב הנוכחי או כמו תמרים משובחים שהרי"ז יכל להיות מזה, לבסוף אמר להם הלכה בשישים, מפרש רש"י שהקונה קרקע ופירותיה נותן עיניו בשבח שלאחר זמן וממילא הוא חייב את התמרים.
אין הדברים כאן כפשטן, מונחים כאן דברים עמוקים, מה שייך לאבלות על ירושלים הענין של תמרי וכופרא? אלא, שאמר להם כאן ר"א שהאבלות על החורבן אינו אבלות רק על החורבן דאז, של לפני אלפיים שנה, אלא כל הצרות והייסורים והסבל שישראל עוברים, הכל בגלל החורבן, וכמו שמי שלקח כופרא משלם תמרי, כך כל הצרות והסבל בכלל החורבן של אז.
ר' אהרון כותב שמשחרב הבית שורר בעולם חושך ושיבוש הדעת, ומביא שם שמבואר במשנה בסוטה שמונה הירידות מיום שחרב ביהמ"ק, שאפילו עניני הטבע עצמו נפגעו, כמו שבטל טעם הפירות וכיו"ב. ואנו רואים מזה איך עד היום אנחנו מושפעים מהחורבן.
סיבת החורבן
כולם יודעים את הגמ' ביומא 'מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד, מקדש שני שהיו עוסקים בתורה מפני מה חרב, מפני שהייתה בו שנאת חינם ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות'. ראשית, מדויק הלשון 'שהייתה בו' מה זה בו? ועוד מבואר שלמעשה שני החורבנות נגרמו על ידי עוונות שונים אבל שני החורבנות שווים בחומרתם, כי שנאת חינם שגרמה חורבן בית שני הייתה שקולה כנגד ג' עבירות חמורות שהם ביהרג ואל יעבור. ובאמת שהדבר תמוה איך שנאת חינם שקולה כנגד ג' העבירות החמורות האלו.
המהר"ל כותב "יש לך לשאול למה חרב בית המקדש ראשון בעוון אלו ג' עוונות ואילו מקדש שני בשביל שנאת חינם, והפירוש לפי פשוטו הוא שמקדש ראשון הייתה השכינה ביניהם וזו מעלת ביהמ"ק הראשון שהיה מיוחד במעלה שהייתה השכינה שורה בו ולפיכך חורבן שלו היה כשלא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטימאו את ביהמ"ק ואין השי"ת שורה בתוכם בטומאתם ואלו ג' חטאים נקראו טומאה".
מבואר בדברי המהר"ל ואולי זה ההסבר מדוע ג' עבירות הללו הם ביהרג ואל יעבור כי הם נקראו טומאה, ואין הקב"ה משרה שכינתו בטומאה.
ממשיך המהר"ל "משא"כ מקדש שני שלא הייתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בגלל ג' עבירות הללו, מפני כך נחרב הבית מפני שנאת חינם שנחלק לבבם ולא היו ראויים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל". ובאמת כ"ה ברבינו בחיי בויגש עיי"ש, והוא מוסיף, ואין הכוונה שלא שרתה שם שכינה כלל אלא שלא שרתה שם תדיר כמו בבית ראשון.
שנאת חינם כנגד ג' עבירות חמורות
למעשה, כתוב שמקדש שני נחרב בעוון שנאת חינם וגם למדנו ששנאת חינם שקולה כנגד ג' עבירות חמורות, וצריכים להבין, נכון ששנאת חינם זה חמור מאוד והשחתה גמורה, אבל עד כדי ששקול כנגד ג' עבירות חמורות?
אלא הענין הוא, וזה דבר יסודי וחשוב מאוד לעבודתנו ביום יום. כתוב באבות אמר ריב"ז צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם ר"א אומר עין טובה וכו' ר' אלעזר אומר לב טוב, אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם ר"א אומר עין רעה וכו' ר' אלעזר אומר לב רע אמר להם רואה אני דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם".
המאירי אומר שם, איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם – להיותה כשורש לכל המידות.
והנה ביסוד המידות האלו 'לב טוב' ו'לב רע' אומר המהר"ל שמידת לב טוב "הוא שחפץ בטוב חברו ואף אם רואה דבר רע הוא דן אותו לכף זכות וכל זה מפני שהוא רוצה בטוב חברו, והיפך זה בעל לב רע דן את חברו לכף חובה, והמידה הזאת שדן את חברו לכף זכות היא מידה גדולה טובה". והמהר"ל ממשיך בדברי ריב"ז "כי מי שיש בו לב טוב נכללו בו כל השלימות ולהיפך מי שהוא לב רע וכמו שבעל לב טוב הוא כולו טוב כך בעל לב רע כולו רע". זה יסוד המידות של מידות טובות, וזה יסוד המידות של מידות רעות. כמובן שהלב טוב, זו לא ההגדרה שלנו ללב טוב.
ממשיך שם המהר"ל "וכשאמרו כי בכלל לב רע הוא הכל והיוצא מן המידה הזאת שנאת הבריות וכאשר חלק ליבם בשנאת חינם שהיה ביניהם בטל כוח זה מה שהם עם אחד וחרב ביהמ"ק וגלו מן הארץ".
כתוב כאן במהר"ל שני יסודות, מי שיש לו לב טוב יש לו שלימות, ומי שיש לו לב רע כולו רע. ועוד דבר כתוב כאן, שחורבן בית שני השורש שלו הוא במשנה זו של לב טוב וח"ו להיפך לב רע שהוא שורש המידות, זה הגורם לחורבן.
בשורשם כל המידות אחד הם
והנקודה בזה תבואר, עפ"י מש"כ החזון איש באו"ב, שנכון שבתורת המידות יש כמה סוגי מידות, אבל בשרשם אין כאן רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה, כי המידה הרעה היא הזנחת החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי ובלי כל השתדלות ישתלם בכל מידות הרעות, והמידה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על הרגש התאווני, ומנקודה זו הוא לוחם נגד כל המידות יחד. עכ"ד.
החזון איש מסביר, ששורש כל המידות אחת, יש מידה אחת טובה ומידה אחת רעה, מידה רעה זה הנותן את החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי בחיבוק ידים, הוא לא שואף לעשות משהו, וממילא פשוט שהוא יהיה בעל גאוה וכעסן ונקמן, ומידה טובה זה מי ששואף ולוחם להיות בן אדם יותר טוב, הוא רוצה להתגבר על החומר, ואם זו הגישה של האדם אז אפילו אם הוא יעבוד רק על מידה אחת זה ישפיע על הכל וירפא את כל המידות, יש מידה אחת טובה, להיות בן אדם יותר טוב, יותר עדין, יותר איכותי יותר רוחני.
וזה הביאור בדברי ר"א, קנה לעצמך לב טוב כי מי שיש לו לב טוב יבקש את אור האמת שהיא אהבת חיי עולם והזנחת חיי שעה, אין צורך לפרק כל מידה בפני עצמה, אלא כללות הענין זה לשאוף להיות אדם יותר טוב, ואם יש לו השאיפה הזאת ויעבוד על זה, יהיה לו כל המידות הטובות.
שנאת חינם שורשה הוא לב רע, היא שקולה כנגד ג' עבירות חמורות, מי שהוא לב רע ולא שואף להיות יותר טוב, בקלות ידרדר ויגיע לג' עבירות חמורות, כי כולו רע, משא"כ מי שיש לו לב טוב יש לו הכל! וממילא הוא יגיע לכל המידות.
והמבט צריך להיות טוב כלפי עצמו ולא כלפיי אחרים, אברך פעם התלונן אצל מרן הגראי"ל זצ"ל שאין לו שלום בית, ואותו אחד השיב אני כבר שנים מבקש מאשתי שתוותר ושתלמד לוותר, ור' אהרון לייב אמר לו שוב בתקיפות שצריך לוותר, אז הוא משיב אולי אני יביא אותה לראש הישיבה שיסביר לה את זה. זה אחד שחי את חיי אחרים ולא את חיי עצמו, הוא מחפש את הטוב של אחרים אבל אצל עצמו הוא לא מוכן לוותר על שום פרט מהחיים שלו בשביל להיות יותר טוב.
מי שחי את החיים שלו בדרך ישרה, חיים של לב טוב, הוא הולך בדרך הישרה. וזו עבודתנו בימים אלו לחזק את הלב טוב, לשאוף להיות יותר טוב בכל תחום בחיינו, וממילא הופכים להיות טובים יותר, וממילא לא מתאים לעשות דברים זולים או התנהגות לא נאותה.
זה מה שהם עשו בבית שני, הם עסקו בתורה אבל בלב רע, בשנאת חינם, וכמ"ש הגאון שתורתם לא הייתה אלא בשביל שם. מי שחי בדרך ישר הוא לא מסתכל לא ימינה ולא שמאלה, אלא ישר, ובס"ד אם נעבוד על הנקודה הזאת נזכה להשראת השכינה בתוכנו, בתוך כאו"א, ולבניין ירושלים בב"א.
(משיעור דעת שנמסר בישיבה הקד', ע"ד הכותב)
