מאמרים

חיפוש כותב
חיפוש כותב
חיפוש נושא
חיפוש נושא
חיפוש תאריך
חיפוש לפי תגיות

רבינו ראש הישיבה הגאון רבי בנימין סורוצקין שליט"א

בדין ארבע כוסות

א

התוס' ריש ערבי פסחים כתב וז"ל מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנין (ד' כוסות) לבניו ולב"ב כ"א לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו וסברא הוא דמ"ש ארבע כוסות מקידוש דכל השנה שאחד מוציא את כולם עכ"ל. וכ' ע"ז הגר"ח דלכאורה מבואר מדבריהם דגם בארבע כוסות אין עיקר המצווה בשתיית הכוסות רק בהברכות שעל הכוסות, והוי ממש כקידוש של כל השנה וככל כוס של ברכה, דעיקר מצוותו הוא בהברכה שנאמרה על הכוס וכל אחד יוצא מדין שומע כעונה, והשתי' הוא מהדין דהמברך צריך שיטעום, אבל אין עיקר המצוה בהשתיה כלל עכ"ד. 

והנה התוס' בסו"ד כתבו וז"ל ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד והמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום כדאמר בגמ' טעמו פוגמו עכ"ל וכפה"נ מדבריהם ר"ל דנהי די"ל דעיקר המצוה הוא בהברכות שנאמרו על הכוס ובזה די בכוס של המברך וכל אחד יוצא מדין שומע כעונה, מ"מ נראה להחמיר ולהצריך כוס לכל אחד ואחד והיינו דיש להחמיר שכ"א גם ישתה ד' כוסות, דיש מצוה בפנ"ע בפסח לשתות ד' כוסות של יין ובזה לא שייך שאחד יוציא את כולם אלא דכ"א בעי שישתה ד' כוסות, וכן ס"ל לכמה ראשונים דמצות ד' כוסות אין עיקר המצוה בהברכה על הכוס כ"א בשתיית ד' כוסות של יין ואכמ"ל בזה, אולם הא מיהא צריך ביאור מש"כ התוס' דהמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום דהנה דין זה של כוס פגום הוא דין בכוס של ברכה דטעמו פוגמו ומאי שייטא זאת להמחמיר דמצריך כוס לכל אחד ואחד והרי הוא דין בפנ"ע דמלבד הברכות על הכוס עוד יש גם מצוה בשתיית ד' כוסות, ובדין זה הרי לא נאמר דין טעמו פוגמו, דהוא דין מיוחד בכוס של ברכה, והרי גם לאחר שכתבו התוס' להחמיר ולהצריך ד' כוסות לכ"א אילו משום המצוה שהיא הברכה הרי יש לכל אחד לצאת עם הכוס של המברך מדין שומע כעונה, ורק מצות שתייה מתקיימת בשתיית כל אחד בפנ"ע, ומאי שייטא להביא דין זה דטעמו פוגמו שהוא דין בכוס של המברך, וגם בס"ד שכל אחד יוצא בכוס ובברכות של המברך בעינן שלא יהא כוסו פגום, וא"כ פשיטא דאם כל אחד יוצא בכוס של עצמו גם בברכות שנאמרו על הכוס שבעי ליזהר שלא יהא כוסו פגום וצ"ע. 

והנראה מדברי תוס' אלו, דהא דאמרינן בגמ' ד' כוסות תיקנו רבנן משום חירות כל חד ואחד נעביד ביה מצוה אין זה כלל שתיקנו לעשות בהם עוד מצוה והווין שתי מצוות שאינן תלויות זב"ז, כ"א דנאמר בזה דינא בעיקר המצוה של שתיית ד' כוסות, דבעינן שכל כוס יהא בהחפצא כוס של ברכה ורק בשתיית כוס של ברכה הוא דמתקיים מצוות שתיית ד' כוסות, וזהו מש"כ התוס' דהמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוס פגום, ר"ל בזה נהי דהמצוה היא בשתיית ד' כוסות ולכן בעי כ"א כוס בפנ"ע, מ"מ זה ודאי דבעינן שכל כוס וכוס יהא בהחפצא כוס של ברכה, ורק בזה הוא דמתקיים מצות שתייה, וכיון שכן ממילא נוהגים בהו כל הדינים שנאמרו בכוס של ברכה ויזהר שלא יהא הכוס פגום דבלא"ה גם מצוות שתייה אינו יוצא. 

ונמצינו למדים מזה דהתוס' חולק בזה עם הרמב"ם, דהרי מדברי הרמב"ם פ"ז מחו"מ ה"ט מבואר דתרי דינים נפרדים הם ולא בעינן שיהא בו תורת כוס של ברכה, שהרי כתב לפרש דברי הגמ' בדף ק"ח שתאן בב"א ידי חירות יצא ידי ד' כוסות לא יצא, היינו שיצא מצוות שתיית ד' כוסות שהוא משום דרך חירות ורק דין ד' כוסות של ברכה לא יצא שהרי שתאן בב"א ולא סדרן כלל על הברכות, הרי להדיא דס"ל להרמב"ם דלא נאמרו שום דינים במצוות שתיית ד' כוסות ולא בעינן שיהיו בהחפצא כוסות של ברכה וגם אם שתאן בב"א יצא ידי מצות שתיית ד' כוסות, אולם לפמשנ"ת מדברי התוס' מבואר דס"ל דאע"ג דאיכא מצוה של שתיית ד' כוסות של יין ועיקר המצוה היא בהשתייה ולא בהברכה שעל הכוס, מ"מ אם שתאן בב"א שלא על סדר הברכות לא יצא גם ידי חירות משום דלעולם בעינן שיהיו כוסות של ברכה. [וכשהרציתי דברים אלו לפני מרן הגר"ש רוזובסקי זצ"ל אמר לי שכן דן לפני מרן הגרי"ז והסכים לו].

ב

והנה לפמש"כ יתבארו היטב הא דנחלקו הרמב"ם והתוס' במצות הסיבה, דהנה הרמב"ם בפ"ז מחו"מ ה"ז כתב וז"ל לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות וכו' ואימתי צריכים הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ד' כוסות האלו ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי"ז משובח וכו' עכ"ל וכתב מרן הגרי"ז דמדברי הרמב"ם אלו מבואר דמצות הסיבה היא מצוה בפנ"ע שיאכל וישתה בלילה הזה והוא מיסב דרך חירות אלא דחכמים קבעו למצוה זו בשעת אכילת מצה ושתיית הארבע כוסות, אבל עכ"פ מצוה בפ"ע היא ולא מדיני המצוה של מצה וארבע כוסות וכדחזינן דגם בשאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי"ז משובח דהיינו דמיקריא קיום מצוה של הסיבה, הרי דמעשה הסיבה היא מצוה בפנ"ע ושייכא גם בשאר אכילתו ושתייתו אלא דאינו מחויב בה רק בשעת אכילת מצה ושתיית הכוסות אבל בעיקר דינה אין לה ענין עם מצות אכילת מצה ושתיית ד' כוסות כלל, ולפי"ז אם אכל או שתה בלי הסיבה אין כאן שום גריעותא בהמצוה של אכילת מצה או ארבע כוסות, רק דלא קיים מצות הסיבה, אולם התוס' בפסחים ק"ח נסתפקו אם לא היסב אם יחזור וישתה וברא"ש שם מבואר שאם אכל מצה בלא הסיבה דלא יצא, ומבואר דס"ל דדין הסיבה הוא דין בקיום המצוה של מצה וד' כוסות ודלא כדברי הרמב"ם עכ"ד. 

והנה בפסחים ק"ח איתא יין איתמר משמיה דר"נ צריך הסיבה ואיתמר משמיה דר"נ אי"צ ולא פליגי הא בתרתי כסי קמאי הא בתרתי כסי בתראי, אמרי להאי גיסא ואמרי להאי גיסא, אמרי להאי גיסא תרי כסי קמא בעו הסיבה דהשתא קא מתחלא לה חירות, בתראי לא בעו הסיבה מאי דהוי הוי, ואמרו ליה להאי גיסא אדרבא תרי כסי בתראי בעו הסיבה ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי קמאי לא בעו הסיבה דאכתי עבדים היינו, השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה ע"ש. 

ומבואר מדברי הגמ' דמעיקר הדין לא בעינן הסיבה כ"א בשתי כוסות או בתרי כסי קמאי משום דההוא שעתא קא מתחלא לה חירות שהוא אומר ההגדה או בתרי כסי בתראי שההוא שעתא קא הויא חירות, ולכאורה צ"ע דאם נימא דדין הסיבה הוא דין בקיום המצוה של מצה ושתיית ד' כוסות דצריך לשתות בהסיבה ובלא"ה לא יצא, היאך שייך לחלק בין הכוסות משום הדברים שהם מסודרים עליהם, והרי דעת הרמב"ם היא ששתאן בב"א יצא ידי חירות דגם אם שתאן שלא על סדר הברכות יצא ידי חירות, ואם דין הסיבה הוא מדיני המצוה של שתייה בע"כ צריך לשתות כל הכוסות בהסיבה דהרי אין כאן כלל דברים המסודרים עליהם, וא"כ גם כששתאן על סדר הברכות צריך לשתות את כולם בהסיבה דאין המצוה של שתייה שייך כלל להדברים שהכוסות מסודרים עליהם, ונראה דמזה הוכיח הרמב"ם שמצות הסיבה היא מצוה בפנ"ע ואין לה ענין עם מצות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות כלל, ובעיקר הדין שייכא הסיבה גם בשאר אכילתו ושתייתו אלא דחכמים קבעו למצוה זו בשעת אכילת המצה ושתיית הכוסות, ולכן שפיר אמרו בגמ' די"ל דרק בשעת שתיית שתי כסי קמאי תיקנו הסיבה דאז הוי אתחלתא דחירות או בב' כוסות אחרונות משום דההיא שעתא הוי חירות, ואה"נ אם לא שתאן על סדר הברכות י"ל דחייב הסיבה בכל הכוסות, אלא דכ"ז הוא לדעת הרמב"ם אולם לדעת התוס' והרא"ש צ"ע לכאו' דהרי ס"ל דהוא דין בקיום המצוה של שתייה וא"כ צ"ב מ"ש לדברים שהם מסודרים עליהם וצ"ע. 

אולם לפמש"נ אתיין היטב, דהתוס' והרא"ש לטעמייהו אזלי, ונהי דעיקר המצוה הוא בהשתייה ולא בהברכה שעל הכוס הא מיהא ס"ל דבעינן שיהיו בהחפצא כוס של ברכה ומצותן תלוי בדברים שהן מסודרים עליהם וכמש"נ, ואם שתאן שלא על סדר הברכות אינו יוצא ידי המצוה של שתייה א"כ שפיר י"ל דלא תיקנו חכמים דין הסיבה כ"א בכה"ג שהיא כוס של גאולה וכדמבואר בגמ' ולא תיקנו דין הסיבה בכל הכוסות וכמש"נ. 

ונראה דזהו גם ביאור דברי הר"ן בפסחים ק"ח על הא דאמר שמואל השקה מהם לבניו ולב"ב יצא וכו' אמר רנב"י והוא דאשתי רובא דכסא ונחלקו הראשונים אם קמ"ל דסגי ברוב כוס א"ד קמ"ל דשתיית שנים מצטרפת לשיעור רביעית, עי' בשו"ע או"ח רע"א, אולם הר"ן כ' לפרש דברי הגמ' דאיירי בכוס שיש בו שיעורין הרבה וכ"א שתה רביעית או רוב רביעית וקמ"ל שאי"צ שיהא לכ"א כוס חלוק יעו"ש, ולפמש"נ נראה דקמ"ל דאע"ג דלקיום מצוה של שתייה בעינן שיהא כוס של ברכה לא איכפת לן בזה שאין לכ"א כוס בפנ"ע ולענין כוס של ברכה הוי זה חד כוס, מ"מ כ"א יוצא ידי מצות חירות, כיון דסו"ס הרי שתייתו היא שתיית כוס של ברכה, אבל לענין מצות שתייה פשיטא דיצא דהרי שתה כ"א שיעור רביעית (דהרי לא ס"ל דבעינן רוב כוס) ולמה לא יצאו בכוס אחד ומאי אכפ"ל ששתה ממנו אחר וכי טעמו פוגמו, ובע"כ כמש"כ דקמ"ל דאע"ג דלענין כוס של ברכה אין כאן כ"א כוס אחד וכולן יצאו ידי חובת הברכה בכוס זה מדין שומע כעונה, מ"מ יוצאים בזה ידי כוסות הרבה, כיון דסו"ס הרי השתייה היא מכוס של ברכה ועי'. 

והנה לפמש"נ דגם לקיום המצוה של שתיית ארבע כוסות בעינן שיהא כוס של ברכה יל"ע אם מהני לזה דין שומע כעונה, והנה דבעלמא עיקר החיוב הוא רק בהברכה שעל הכוס וכל שאחד מברך על הכוס הרי כולם יוצאים בברכתו כיון דהברכה היתה על הכוס, אולם לפמש"נ דבמצות שתי' בעינן שהכוס עצמו יהא כוס של ברכה א"כ לא די בזה שיצא בהברכות ששמע מפי אחר ובעינן שגם הכוס שיש לו יהיה כוס של ברכה, א"כ אם שמע קידוש מהמברך נהי דיצא בהברכה מ"מ י"ל דלא די בזה ואינו יוצא בזה ידי מצות שתייה דהרי בעינן דהשתייה תהא מכוס של ברכה. והנה בשו"ע או"ח רע"א סט"ז מבואר דגם בכה"ג חשיב שתייה מכוס של ברכה יעו"ש, אולם לכאו' היה נראה דכ"ז הוא משום דס"ל להב"י דמדין שומע כעונה חשיב כאילו בירך וכדמוכח מדבריו בטור או"ח קמ"א, אולם ד"ז במחלו' ראשונים שנויה עי' ברא"ש פ"ג ממגילה (וכבר האריך בענינים אלו בעמק ברכה) דס"ל דשומע כעונה אינו אלא לענין לצאת אבל לא חשיב כעונה ממש יעו"ש, ולפי"ד בע"כ שכ"א ואחד צריך לקדש לעצמו ולא לצאת בהברכות מהמברך כמו בכל השנה, דמדין שומע כעונה א"א שהברכות יחשבו כאילו בירך אותם על כוסו. 

אולם להמבואר מדברי הרמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"א דתרי דינים איתני' דין שומע כעונה ודין העונה אמן הרי הוא כמברך, ובעניית אמן חשיב כאילו הוא בירך בעצמו, ממילא אם ענה אמן חשיב כוסו לכוס של ברכה, ולפי"מ שכתבו התוס' להחמיר להצריך לכ"א כוס בעינן שהוא עצמו יברך ולא שאחד יוציא את כולם וגם אם יענה אמן וכמש"כ מ"מ צריך לדקדק בכוס שלו ככל כוס של ברכה, ונפ"מ שלא יהא פגום ועוד שיגביה את הכוס בשעת הקידוש דכל דיני כוס של ברכה נוהגים בהכוס שיש לכל אחד ואחד, ועי'.      

    (נחלת בנימין)

הזן כתובת מייל ואנחנו נשלח לך
עידכונים על תכנים חדשים שעולים
לאתר