חלק באלוקי ישראל
איתא במדרש "חשיכה זו יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל שהיתה אומרת לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (מד"ר לך לך מ"ד). והנה לגבי שבט לוי מצינו ל' הכתוב "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון, וכו' ה' הוא נחלתו כאשר דיבר לו" (דברים, י"ח א-ב). והרי שנאמר כאן הלשון על הלווים שה' הוא נחלתם.
והנה זה מבואר כאן שבענין זה היה המלחמה ואי"ז רק חד מגזירותיהם אלא בזה גופא הם החשיכו עיניהם של ישראל, וע"ש זה נקראו בל' חושך, והנה צ"ב מ"ט נאמר כאן שהיוונים ביקשו את 'חלק' ישראל באלוקיהם, ולא ביקשו את 'נחלת' ישראל באלוקיהם, ודייקא שמלחמתם היה על ה'חלק' שיש לישראל בקוב"ה ולא על הנחלה, ועל ה'חלק' נלחמו בהם. ועוד צ"ב מה הוא ענין שנזכר כאן 'החשיכו עיניהם של ישראל' מה שייכות ענין זה לעיני ישראל דווקא.
והנה הרמב"ם (שו"י פ"י ה"י) בדין זה שאין הלווים נוטלים חלק ונחלה בארץ פירש שנחלה הוא בארץ וחלק הוא בביזה, ואזהרת בני לוי קאי אתרוויהו. וכ"ה ברש"י שם.
והרי שנחלה פי' דבר הנמסר לחלוקה לשבט ולמשפחה, והנה לשבט לוי לא נמסר בחלוקת הארץ ועל זה נאמר ה' הוא נחלתם, כי ענינה של נחלה הוא הנמסר לכאו"א חלקו, ולגבי לוי ה' הוא נחלתם. אמנם מהותה של 'נחלה' הוא מה שאין זה אלא חלקו הראוי לו לכאו"א, וממילא הרי הדבר הוא בגבול ובמידה, ולפי"ז אין כאן שום מקום לענין עשירות וכיו"ב.
אמנם לעומת זה 'ביזה' שהוא שלל המלחמה ענינו הוא להיפך, כי ביזה אי"ז דבר הראוי לו לאדם אלא אדרבה נוטל אדם זה את חלק האחר, את החלק המגיע לחבירו. ויתר על כן, כי מלבד זאת שאין זה החלק הראוי לו, אלא הוא נמי דבר שאין בו גבול ומידות אלא הוא בלא גבול ומידה כלל.
ובזה יל"פ ענין עיקר מלחמת יוון, כי באמת אין מלחמתם של היוונים בישראל על ההנהגה הטבעית של ישראל, אלא מלחמתם של יוונים הוא על ההנהגה הניסית שישראל מונהגים בעולם, והנהגה ניסית אין לה גבול ומידה ממידות הטבע, וגם הנהגה זו אינה מדודה דווקא לפי המגיע, וכמו שהיה בנס חנוכה ששמן שמספיק להדלקת יום אחד הספיק להדלקת שמונה ימים שזה הוא הנהגת ישראל שאינם מוגבלים לחוקי מידות וגבולות הטבע, [וכן מצינו בנס האשה השונמית שהמשיכה לצקת השמן לכל כלי שהיה בלא שום מידה]. וההנהגה הניסית של ישראל זו ההנהגה הייחודית שמייחדת את ישראל.
וממילא זה טעם מה שמלחמת יוון הי' על 'חלק' ישראל באלוקיהם, כי בענין הנחלה של ישראל ע"ז לא היה המלחמה, אלא במה שהיה לישראל ההנהגה הניסית שנתייחדו ישראל, בזה היה מלחמתם.
[ויתכן לפ' בזה טעם מה שהיוונים פרצו י"ג פרצות בסורג כמבו' במידות פ"ב מ"ג, וטעם מה שעשו כן בסורג דווקא הוא משום שעד לשם מקום כניסת גויים והיינו שמקומו של גוי בבית ה' הוא מוגבל ולעומת זה מקום הישראל בבית ה' אין לו הגבלה וזה טעם מה שפרצו הסורג, ועי'].
ובזה מבואר מה שאחז"ל ע"ז הל' 'שהחשיכו עיניהם' כי הנה עיני האדם יצאו מכלל איבריו שכל איברי האדם הרי הם מוגבלים מעצמם, ואין בכוח היד לפעול אלא עד גבולה במציאות וכו' אמנם ראיית עיני האדם אינה מוגבלת, וראייה אין בה שום הגבלה מצד עיניה, ובזה שנלחמו היוונים ב'חלק' ישראל באלוקיהם שזה ההנהגה שאינה מוגבלת בטבע בכך החשיכו את עיני ישראל, דהיינו שהגבילו את הנהגתם. ועי'.
רשעים ביד צדיקים
בשבח דעל הניסים בנוסח השבח תיקנו 'מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך' וצ"ב דלכאו' מה ענין זדים שכנגד עוסקי תורתך, והלא שפיר יתכן שעוסקי תורתך יהיו למודי מלחמה טפי מהזדים, ומה ענין זה שמשבח כמו שבח של מסרת גיבורים ביד חלשים שצד טבע הדבר הגיבור נמסר בידי חלש, אבל זדים ועוסקי תורתך מ"ש, וכן ענין טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וצ"ב.
והנה הא ברור משבח זה דזדים כנגד עוסקי תורתך דהיפוכם של זדים הוא עוסקי תורתך, והוא כמו שנא' 'זדים הליצוני עד מאוד ומתורתך לא נטיתי' (תהלים נ"א).
והנה בברכת יצחק לעשיו נאמר 'ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך' (בראשית כ"ז מ') ובפשוטו נאמר כאן כי בעלמא יעקב ינצח את עשיו במלחמה בחרבו של יעקב, וכאשר תריד אז עשיו ינצח את יעקב במלחמה בחרבו.
אמנם אחז"ל 'הקול קול יעקב והידים ידי עשיו בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשיו ואם לאו הידים ידי עשיו אתם יכולים להם' (מד"ר תולדות ס"ה) וביאור הדברים הוא כי באמת אין הפירוש שכאשר יעקב ינצח את עשיו יהיה זה בחרבו של יעקב וכאשר תריד חרבו של עשיו תגבר עליו, אלא פירוש הדבר הוא כי באמת בצורה הטבעית אין שניהם שוים כאחד, כיון שכוחו של יעקב בצורה הטבעית הוא רק ב'קול' וכאשר אין לו כוח קולו ממילא ינצח עשיו את יעקב מאיליו ב'ידיו' והוא דרך הטבע.
ואלא שכוח ישראל להילחם ולנצח את עשיו הוא בשעה שמלחמתם היא מלחמה בפה, ואז בדרך הטבע יעקב מנצח את עשיו, והיינו שמה ש'הקול קול יעקב והידים ידי עשיו' פירושו של דבר הוא שבדרך הטבע ב'ידים ידי עשיו' ינצח עשיו כענין הגיבור כנגד החלש, ואילו ב'קול קול יעקב' בכוח הפה בלבד יעקב יכול לנצח את עשיו, וכמו שאמרו אין כוחינו אלא בפה, שאין לנו כוח אחר.
הכוח של כלל ישראל בניצחון במלחמה הוא רק בכוח הפה, וממילא טכסיסי מלחמה לא שייכים ביעקב ולא מועילים לו במלחמתו, וכל צורת המלחמה של ישראל היא רק ב'קול קול יעקב'. ובתהלים נאמר 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם' (ח' ג') ולהדיא כתוב כאן שכוח ישראל להשבית אויב ומתנקם, הדרך שלנו להלחם הוא רק 'מפי' עוללים ויונקים, רק בכוח פה.
וזה השבח של זדים ביד עוסקי תורתך וכן טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים שנאמר כאן כיון שבדרך הטבע עשיו ראוי לנצח את ישראל, כיון שעל חרבו הוא חי, וע"ז משבח שאע"פ שבדרך הטבע מצד דרכי המלחמה וטכסיסי המלחמה היוונים היו ראוים לנצח מ"מ הקב"ה עמד לצדיקים ועוסקי תורתו ומסר הרשעים והזדים בידם. ועי'.
וכעי"ז שמעתי כמדו' בשם אאזמו"ר הגר"ב זצ"ל לבאר מה שאמרו בגמ' (סנהדרין צ"ד ב') שמפני עולו של סנחריב נעץ חזקיה חרב ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר, ובדקו ולא מצאו עם הארץ ותינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בטומאה וטהרה, עיי"ש. ולכאו' צריך להבין מה שאמר כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב, והלא מצוות ת"ת אין עליה חיוב מיתה, ומה"ת שיידקר בחרב.
והביאור בזה, הוא שכיון שכוח המלחמה של ישראל הוא ע"י התורה ובזה הם נוצחין ממילא זה שאינו עוסק בתורה בשעת מלחמה דינו כדין המבקש לחזור מעורכי המלחמה שכ' הרמב"ם שהרשות בידן לחתוך שוקיו (הל' סנהדרין ומלחמות פ"ז ה"ד).
(משיעור שנמסר בישיבה הקד')
